אביתר (תרי) קיפניס
תרי נולד ב-24 בפברואר 1958 בקיבוץ מעגן מיכאל, לאבא דורון (דוני) קיפניס, יליד תל אביב שהגיע עם צופי א' למעגן מיכאל להקים את הקיבוץ, ולאמא עופרה שעלתה ארצה מתוניס. אח לאבנר (קיפי) המבוגר ממנו ב-11 שנים, לגיה המבוגרת ממנו בחמש שנים, ולצפרא הצעירה ממנו בשנה וחצי.
תרי גדל בלינה משותפת של פעם, וחבר בקלות לאנשים. לשומר בבית הילדים היה קורא באישון הלילה: "יושן, בוא לשחק איתי, לנפח לי בלון", והשומרים, גם אם עייפים, לא עמדו בפניו, קמו משנתם והיו איתו.
הוא התבלט במראהו: בגלל שהיתה לו עין עצלה, תרי הרכיב משקפיים ורטייה לסירוגין כבר מגיל שלוש, וזכור כמי שהתהלך בשבילי הקיבוץ עם הראש תמיד מוטה מעט מעלה, כמו מנסה לקרוא את העולם. כילד פעלתן אהב פחות את הלימודים הפורמליים בבית הספר, אבל אהב מאוד את הים. וככל שבגר - יותר. והעין? ודאי היתה האבר העצל היחיד בגופו. שהרי תרי היה תמיד בעשייה, וידע לעשות כמעט הכל עם הידיים הטובות שלו. לחיצת היד החזקה, שהייתה לסימן ההיכר שלו, העידה על כך.
כנער שהים היה מרכז עולמו, יזם, הדריך והיה הרוח החיה עבור כל הגילאים, בכל המסגרות: קייטנות, הפלגות, אימונים, חתירה וצלילה. במקביל, עבד תרי בענפי החקלאות השונים. תרי היה אהוב תמיד על הילדים והתקבל באופן טבעי כמנהיג. צידד תמיד בדרכי שלום ופיוס. נמנע מריב, מדון ופגיעה. עם גיוסו לצה"ל ולאחר ששובץ לחיל השריון, התעקש כמו שרק תרי ידע להתעקש, עד שהגיע לחיל הים, ומשם הגשים את חלומו - החובלים.
לקורס חובלים המיוחל הגיע תרי עם "אחיו" מהקיבוץ, אורן לינדר ז״ל, מנהיג כריזמטי בעצמו. אורן ותרי נולדו, גדלו, חלמו והגשימו יחד את כל הדרך ממעגן מיכאל עד לקורס. לתרי הייתה מנהיגות שקטה, מופנמת. היה הראשון מתחת לאלונקה, בלי אף שאלה, נכון למשימה – זה שאפשר לסמוך עליו, ושאיתו כל דבר יכול להצליח. תרי התגלה כימאי אמיתי, מקצוען בכל דבר שעשה, כסקיפר, קיאקיסט או צוללן.
הים ודאי נושא עימו הרבה סודות של תרי, אבל את הלילה שבו שני נשקים טבעו בלב ים, ותרי לא ויתר עד שהצליח למצוא אותם – איש מחבריו לצוות לא ישכח. שהרי יחד עם הנשקים הללו, משה מן הים תרי גם את כבודו של מחזור ל"ד חובלים. תרי למד בבצלאל צורפות, תחילה בלית ברירה ואז מתוך בחירה מחודשת. גאוותו היתה על עבודת הגמר שלו: סדרת סכיני מטבח, שעליה קיבל שבחים ואותה אף העביר לשף ישראל אהרוני, שעשה בה שימוש עד ההשחזה האחרונה ואז ביקש עוד. הים היה גם השושבין של תרי: בהפלגה אחת מני רבות שיצא אליה אחרי שחרורו מהצבא, הוא פגש בלילך, והם התאהבו. את ביתם המשותף הם בנו ב-1993 בקיבוצה, בארי, שם נולדו שני בניהם: יותם ונדב.
תרי עבר מצורפות לתיקוני שעונים עתיקים, ושימש כתובת למי שהיה ברשותו דבר-מה שהצריך תיקון מיוחד וסבלני. בהמשך עבד בבית הדפוס בקיבוץ, והיה ממובילי הטמעת המכשור החדיש, שתרם לשכלול צורות העבודה והיכולות של בית הדפוס. לאחר שהשלים את התואר השני בקיימות באוניברסיטת חיפה, הקדיש עצמו לנושאי סביבה, במסגרת תפקידו כ"מנהל קהילה" - תחילה בבארי, אחר כך בכפר עזה ובקיבוץ זיקים.
הוא היה נלהב וסקרן לחקור וללמוד עוד ועוד, וביקש זאת גם עבור הבנים, יותם ונדב, אותם איתגר לעתים בשאלות התמצאות - מנסה למצוא מה מעניין אותם, וגם מעודד אותם למצוא את התשובות ואת דרכם בדרכם. היה לו ידע עצום שאותו רכש בעצמו וחלק בנדיבות. את תרי אפשר היה לשאול כל שאלה בכל נושא ומכל תחום. הוא היה אנציקלופדיה מהלכת, בקיא בגרמי השמיים בטבע ובמה לא: מתי יעלה הירח? כיצד פועל מנעול? מה גילה דרווין בגלפגוס? כיצד יודעים את מהירות האור?
איש עקרונות, שיודע לעמוד על דעותיו ולומר אותן בישירות ואולי אף בחוסר טאקט מעורר מבוכה, אך התום והסקרנות הטבעית, החום והאהבה שבו, עוררו את האהדה והחיוך כלפיו.
בקיבוץ היה פעיל בצוות צח"י, בוועדות השונות, בוועדת צמח שבה לקח תפקיד חשוב בתרומה לעמותות שחשב שזקוקות לעזרה. התנדב בעמותת "פעמונים", הפך לרכז ועזר לאנשים רבים להתארגן, להתנהל באופן מעשי בפן הכלכלי.
לתרי לא היו תחביבים, משום שבכל תחום שהעמיק בו הפך למקצוען: למשל, כשהתחיל לגלות עניין בקפה – במהרה הפך למומחה שמזהה זנים, סוגים, שיטות גידול וקלייה וגם, איך לא, נטע שני עצי קפה בקרבת הבית.
הבית שהקימו תרי ולילך היה חם, פתוח ומזמין. חברים מתקופות חיים שונות הגיעו כל השנה, וכמובן מפגש החורף המסורתי עם החברים מחיל הים ומשפחותיהם, כשכולם נהנים ממרבדי הכלניות האדומות של בארי. מיישובי הסביב, מרהט, מן היישובים הבדואים ומכפרי הגדה המערבית. את מג'ידה מחברון אימצו תרי ולילך אל חיקם, ואירגנו בהובלתה סדנאות להכנת "עלי גפן ממולאים" שהפליאה להכין, וכשכל אנשי בארי שבעו.
תרי היה איש של שלום, שהאמין בחיים משותפים: את מיטת הטיפולים שקיבל תרם לבית חולים בעזה. הוא היה אתאיסט, שדתו כבוד, עשייה ונתינה לזולת, וליבו פתוח לכל אדם ואדם.
בשמונה השנים האחרונות חלה במחלה אוטו-אימיונית. אבל גם בהיחלשותו הפיסית, מצא תרי את כוחות הנפש בתוכו. גם לחיצת ידו האופיינית לא נחלשה, כמו רוחו. תרי לא ויתר על חלומותיו, והצליח לצאת במסגרת משלחת מחקר לאנטרקטיקה. גם כשנדרש לעזרתו של פול, המטפל המסור, המשיך להתנדב כמדריך לחבורת נערים בסיכון, ויצא איתם אל הים בקיאקים. במקביל, התעקש להמשיך ולעזור בתיקוני אופנים בחנות "לה-מדווש", ובימי "דרום אדום" היה מתפעל דוכן חומוס עם נערי הקיבוץ. הוא אהב ילדים וילדים אהבו אותו. בני המשפחה המורחבת, הקטנטנים, נמשכו אליו כבמטה קסם, ישבו על ברכיו וביקשו את תשומת ליבו, שחלק ממנה בנדיבות.
תרי גם מצא לו את נתיב החזרה לאמנות: הוא צייר ציורים יפהפיים של טבע ונוף, בעלי חיים ואנשים, שאותם צייר בסטודיו שהקים בביתו. רובם שרדו את השריפה. בחודשים האחרונים לפני הירצחו, צפה עם משפחתו בסרטי קלאסיקה, ובילה בחברתם זמן איכות כשהם מתרפקים על חוויות עבר. לפני חודש הפליג עם לילך ואחיותיו לשיט בתעלות צרפת, טיול שממנו חזרו ארצה שבוע בדיוק לפני הירצחו. במהלך הטיול, תרי היה בהכרת תודה לאנשים סביבו על מה שניתן לו, על האושר שב-ביחד. העריך כל גביע יין, כל שיר, שיח ומפגש. תרי היה מאושר על זמן האיכות עם אהוביו.
תרי קיווה למצוא מרפא למחלתו ולהמשיך בתוכניותיו, היה מסור להבראתו ועמל כל יום ויום כדי להתחזק. אבל לא המחלה הכריעה את תרי. לאחר ימים ארוכים, קשים ומורטי עצבים של חוסר ודאות, גופתו של תרי זוהתה. גופתו של פול, המטפל המסור שהתגורר עם תרי ולילך, נמצאה ימים קודם לכן. ברגעים בהן נכתבות שורות אלה, לילך אהובתו של תרי עדיין נעדרת ומוגדרת כחטופה.
חברו מקורס החובלים, דני גולדבאום, כתב עליו: "אביתר קיפניס: ימאי, סקיפר, מקצוען, איש אשכולות, חכם, בעל אוהב, איש משפחה, מתנדב, איש חזק, צוללן, קיאקיסט, חובב קפה, בעל תחביבים רבים, אהוב".
יהי זכרו ברוך.
