בר, בתה:
אמא, אהובתי, הטובה באדם.
הפנים היפות ביותר של הארץ הזאת.
היום, לֵרָגע אחד את שוב פה, מעל האדמה.
קרובה אליי. אל המשפחה שכל כך חסרה אותך.
כמה חיכינו לרגע הזה. וכמה הוא קצר.
את חוזרת סופסוף לקיבוץ. אל המקום שבכל מקום בו ובכל שביל ובכל אדם שפוגשים, אפשר לזהות אותך, את טביעת היד שלך. את הלב הכי גדול שיש.
אני יכולה לעמוד פה שעות ולספר על אשת החינוך שהיית.
על החָבֵרה המדהימה שהיית לכל כך הרבה אנשים.
על המנהיגה פורצת הדרך שהצליחה לשבור כל תקרת זכוכית.
אבל אני בוחרת לדבר לפני הכל על האמא שהיית.
האמא שלי.
כשהגעתי עם גאיה הביתה מבית החולים, אבא ואת באתם לישון אצלי.
הסתכלתי על גאיה במבט של אמא מאוהבת, מפוצצת הורמונים.
שאלתי אותך: את רוצה להגיד לי שאת אוהבת אותי כמו שאני אוהבת אותה?
חייכת אליי ואמרת לי: אפילו יותר. את תראי איך בכל יום הלב מתרחב עוד.
כהרגלך – את צדקת.
אני מבינה היום כמה הוא התרחב.
כמה נאהבת הייתי, כמה עטופה ומוגנת.
כמה בלתי נתפס שהצלחת לאהוב ככה אותנו ועדיין לדלות מהלב הענק שלך אהב לכל כך הרבה אנשים.
זכיתי להסתובב בעולם הזה בלי פחד כי תמיד ידעתי שאת מאחוריי.
זכיתי לגדול תחת מגדלור אנושי של חוכמה, של נדיבות וחמלה, שרואה תמיד את האור ויודע להפוך חלום למציאות.
זכיתי ללמוד אימהות מהמורה הכי טובה באופן כללי והכי טובה באימהות באופן ספציפי.
את צדקת, אמא.
הלב באמת מתרחב.
הוא מלא בהכרת תודה על האמא שזכינו בה.
וגם בכאב אינסופי על הגעגוע אליך ולאבא.
בשנה הזאת גיליתי שגם מתוך השבר אפשר להרגיש כפול.
אפשר להתרגש עד דמעות מחיים חדשים שהתחילו.
אפשר לכאוב כל כך את זה שאתם לא פה איתנו.
אפשר לדעת שתמיד תהיו.
כל חיי זכיתי להסתובב בעולם הזה בלי פחד כי תמיד ידעתי שאת מאחוריי.
אני ממשיכה ללמוד איך להרגיש ככה גם אחרי האסון שקרה לנו.
תודה אמא. שתמיד חיבקת אותי, שתמיד היית איתי. שהיית שלי.
הלוואי שהיו לי מילים להסביר כמה אני אוהבת אותך ומתגעגעת אלייך.
כמה אני מותשת וצריכה את החיבוק שלך. כמה אני מתגעגעת לאוכל שלך, לנחמה שלך. למגע שלך. לקול שלך. כמה אני צריכה שתסדרי את העולם בשבילי רק עוד פעם אחת.
סליחה שעברה כמעט שנה ואבא עדיין לא פה איתך.
סליחה שאפילו למות בשקט אי אפשר פה.
אוהבת אותך תמיד.
גוני, בנה:
אבא ואמא אהובים
עולם ומלואו שלי
לפני 18 שנים אימצתם אותי
לקחתם אליכם הביתה ילד מפוחד וחסר ביטחון בן 3 וחצי
חיבקתם אותו
נתתם לו חום בלתי נגמר
את האהבה הכי גדולה שיש
השנים עברו
הילד הזה הפך לאדם בוגר ואחראי
זה קרה בזכותכם
בזכות ההורים המדהימים שזכיתי בהם
אני מרגיש צורך עז
לומר שוב ושוב
כמה אני אוהב אתכם
כמה אני מודה לכם על מה שעשיתם עבורי
וגם להתנצל
להתנצל על כל הקשיים שהיו איתי לאורך הדרך
לפעמים אני רוצה לחזור אחורה בזמן
לשנות המון דברים שקרו
אבל אני יודע שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור
הצד החיובי הוא שאחרי המורדות
ידעתי לעלות חזרה
וגם בעליות, כמו במורדות
תמיד הייתם לצידי
או מאחוריי
אבל תמיד תמיד איתי
אני צריך לדעת לשחרר את העבר
וללמוד גם לסמוך עליי ועל הכוחות שלי
כמו שאמרת לי אמא
לפעמים
צריך לדעת
גם להתמודד לבד
יש לי בקשה אחת מכם
אל תדאגו לי
אני מבטיח
אעשה הכל כדי שתהיו גאים בי
במסע שאני יוצא אליו
בצמיחה שעשיתי בזכותכם
ובזכות שלושת האחים האהובים שלי
אנחנו נהיה שם אחד בשביל השנייה
כמו שאתם לימדתם אותנו
ביחד נמשיך להיאבק על החיים שיצרתם לנו
על הבית והקיבוץ והנכדים שכל כך אהבתם
אני בחיים
לא אשכח את החום שנתתם לי
אני מבטיח להעביר את החום הזה גם לילדים שלי
ולספר להם כמה מדהימים היו סבא וסבתא שלהם
תנוחו בשלום אמא ואבא אהובים שלנו
לא משנה מה יקרה
לאן שלא אלך בעולם הזה
אתם תמיד
תמיד תהיו
הלב הפועם והחזק שלי
אני תמיד אחוש זכות עצומה
שאני – שלכם
תודה שבחרתם בי
אוהב לעד
מור, בתה:
אבא ואמא,
איך כותבים הספד? איך נפרדים?
במצב רגיל, הייתי מתקשרת לאמא ואומרת לה לעזור לי. לעזור לי למצוא את המילים. הייתי שואלת את אבא מה אתה אומר, ובלי מילים, רק במבט הוא היה כבר מאיר לי את הדרך.
אבל עכשיו, אין את מי לשאול, אין פנס שמאיר את הדרך, אין דרך. יש אפלה גדולה, יש פחד ויש געגוע.
אבא, היית בשבילנו העוגן בחיים האלו, האיש שלנו, זה שתמיד אפשר לסמוך עליו. זה שיבוא לקחת אותנו ממסיבת נוער באמצע הלילה, ישלח לנו כסף להודו הרחוקה כי בזבזנו קצת יותר מידי, זה שתמיד יתייצב ראשון בכל גן ובכל כיתה כשחוגגים יומולדת לנכדים, זה שלא משנה מה נעשה, תמיד ידע למצוא את המחווה הקטנה הזאת שתעודד ותגיד שהוא אוהב ללא תנאים.
אני זוכרת שהלכתי ללדת את רותם הבכור שלי. הגעתי לסורוקה, עם צירים כואבים, אבל עדיין לא בלידה. אמרו לי להסתובב קצת ולחזור עוד מעט.
אני מוצאת את עצמי, יחד עם תום מסתובבת ברחבי סורוקה וחושבת שסוף העולם הגיע. פתאום עובר מולי אוטו, בתוך האוטו יושב אתה. אתה מבין שאני לא במצב וכל מה שאתה עושה הוא להסתכל לי טוב בעיניים ולתת לי כוח. ידעתי שאתה שם ומלווה אותי, ידעתי שהכל יהיה בסדר.
אמא, את היית הטלפון הראשון שלי בבוקר והאחרון שלי בסוף היום... 20 פעם ביום אני רוצה להתקשר אלייך ולא יכולה.
את היית בשבילי הכל, זאת שאני מתייעצת איתה על כל דבר מקטן לגדול - אם מישהו אמר לי משהו לא נעים, אם הילדים מרגישים רע או טוב, אם יש עניינים בעבודה, אם יש משהו מול הקיבוץ.
תמיד היית מקשיבה, מחזקת, מגנה וגם מעמידה במקום ונותנת פתרונות.
לפני 4 שנים בערך, נסענו רק את ואני לטיול בערבה. זה היה זמן רק שלנו, זמן שהיינו אמא ובת, זמן שצחקנו, דיברנו את נבכי הנפש, נשמנו את המדבר והיינו רק שתינו, כמו פעם, בלי הסחות, בלי מסכות ובלי ציפיות.
ביום שבת הנורא, התקשרת אליי ב-8:30 בבוקר, היית מבוהלת, סיפרת שירו באבא ושאת ברחת לשיחים. אמרתי לך שאת חזקה ושאנחנו צריכים אותך... אבל כל מה שרציתי להגיד זה שאני אוהבת אותך ואת אבא ושאני מתה מפחד לבד בממ"ד עם הילדים. שאני לא מוכנה לאבד אתכם.
שעות רבות נלחמנו על חיינו, שעות רבות שירו, פוצצו, ניסו לפרוץ לממד ושרפו את ביתנו, שעות רבות שאף אחד לא בא.
אני לא כועסת על החמאס, אני מתעבת אותם, אבל לא כועסת. לא היה לי הסכם איתם.
אני כועסת על המדינה, אני כועסת שאף אחד לא הצליח להגיע אליכם, אני כועסת שההסכם הופר, אני כועסת שנעשה טבח ועדיין אף אחד לא בא... אף אחד לא הצליח להציל אתכם.
כיתת הכוננות של הקיבוץ חירפה נפשה ונלחמה על כל נפש בבארי, אך היא הייתה לבד, שעות רבות לבד.
השכונה שלכם, השכונה האהובה, המטופחת, מלאת החיים, הפכה ביום הזה לשכונת המוות. כמעט כל החברים שלכם מתים - חיים, קרול, קוזין, מזי, מתי ועמיר, רותם, מעיינה ונוח, יובל ומעיין, כולם אינם.
אני בטוחה שאם יש מקום שם למעלה, אתם יושבים ביחד, צוחקים, מדברים, מעלים זיכרונות, וגאים שכולנו שרדנו. שהקרבתם את חייכם, כדי שאנחנו נצא מהתופת הזאת בחיים.
אמא ואבא, אני רוצה שתדעו שאנחנו חזקים, ואנחנו ביחד. אנחנו דואגים אחד לשני, תומכים, מחבקים ונמצאים ללא גבולות וללא תנאים, כמו שלימדתם אותנו, כמו שגידלתם אותנו.
אוהבת אתכם ומתגעגעת בלי סוף.
מור, בתה, במלאת שנתיים:
אמא,
לעמוד פה מעל הקבר שלך שובר לי את הלב.
בית הקברות הפסטורלי של הקיבוץ הפך להיות הסמל של הטרגדיה הנוראית שקרתה לנו.
ואני עומדת כאן, נושמת את האוויר של הסתיו שעוד לא החליט אם הוא יבש ומחניק או עם תקווה של גשם. מסתכלת על המצבה שלך - חדשה, מטופחת וריקה. מחכה לאבא, אהוב ליבך שיהיה כאן לצידך.
שנתיים עברו מאז היום הנורא ההוא שנלקחתם מחיינו באכזריות, וחיינו התהפכו לגמרי. ומה לא עשינו בזמן הזה? עמדנו על כל במה אפשרית, סיפרנו עליכם, זעקנו, בכינו, טסנו לבית הלבן, ולאו"ם, והתחננו, ביקשנו, צעקנו. כל פעם כשאחת מאיתנו עלתה לבמה ונאמה זה הרגיש כאילו את עומדת ומדברת.
מילים היו הצד החזק שלך, והיכולת לדייק את המסר ולהעביר את הרגש.
ואנחנו היינו צופים בך בהתפעלות והערצה, צופים בקהל נשבה בקיסמך ומתמלאים בגאווה.
האם את גאה בנו?
אני בטוחה שכן. אבל הייתי רוצה שתהיי גאה בדברים אחרים. שתהיי גאה בנכדים שממלאים את החלל בשמחה, למרות שהעצב צרוב עמוק בליבם.
שתהיי גאה בגוני, שמראה לנו כל יום כמה כוחות יש לו ,
בתום ובשחף ובאייל שתומכים, ומחזיקים כשאנחנו רוצים ליפול.
בגל שתפס את המקום של אבא בלארגן, להביא, לסדר ולדאוג שהכל יהיה, בבר שבחוכמה ורגישות מחזיקה את המאבק להחזרת אבא.
ובכולנו שמצליחים לשמור על המשפחתיות שיצרתם.
ברגע זה אני רוצה להיות רוחנית, ולהאמין שאת מסתכלת עלינו מלמעלה וגאה.
אמא,
בקרוב זה ייגמר, כל החטופים יחזרו הביתה ואבא ייקבר פה לידך, ונוכל לחזור לנשום, נוכל להתחיל להתאבל על מי שהייתם, על מה שנתתם לנו ואינו עוד ועל מה שקרה לנו.
ואז אחרי שנבכה, ונכאב, ונתגעגע, נוכל להתחיל לקום.
ואני מבטיחה לך, שיהיו לנו חיים שמחים ומלאים כמו שהייתם רוצים.
מור, בתה, בלוויה בבארי:
עוצמת עניים, נושמת עמוק, נכנסת חזק לשינה.
שקט, הגוף רפוי, המחשבות מתרוקנות, הנשימה איטית וכבדה,
ואז את מופיעה. אני יכולה להריח אותך, אני מרגישה את מגע ידייך, תמיד בטמפרטורה הנכונה, מלטף, העיניים שלך מסתכלות עליי, מחייכות, הפה נפתח, את רוצה להגיד משהו, אני משתוקקת לשמוע, ואז בום, מטוס עובר, אני קופצת, חוזרת למציאות, למלחמה, לפליטות, לעצב... לפחד.
אמא, כמעט שנה עברה מהיום הנורא ההוא, מהרגע ההוא שאמרת שאת פוחדת, שבכית על אבא ודאגת לכולנו...
והזמן לא מרפא, והכאב לא נעשה קל יותר, כל הכעס על המחדל התחלף בכאב נורא שמשתק את הגוף, ומשתלט על הנשמה.
ואני רוצה לספר עלייך, רוצה שכולם ישמעו כמה היית מיוחדת, כמה חוכמה ויופי היו בך, ואיך תמיד ידעת מה להגיד ברגע הנכון, ואיך התפעלת מאיתנו, ואיך אהבת אנשים, ואיך התרגשת מהטבע שמחליף את צבעיו ומספר טוב...
ואני לא מצליחה, כי הכאב כל כך גדול, ויש רגעים שאני מרגישה שאני לא יודעת לחיות את החיים האלה בלעדייך.... ואיזה חיים אלו....
והעצב משתלט, והדמעות מציפות....
ואז את שוב באה, מזכירה לי שאני יכולה, ויש בי כוחות, ושאני חזקה וטובה ונהדרת.
כי כזאת היית, מוצאת את הטוב בבני האדם, רואה את נבכי הנפש ונותנת כוח לאדם שמולך.
אמא אהובה שלי,
העולם שהכרת נשבר לרסיסים, המלחמה עוד לא נגמרה והחטופים עוד לא חזרו, אף אחד לא מדבר על מדיניות, על היום שאחרי, אין תקווה, אין עתיד....
לא העולם שייחלת לנו, שדאגת להילחם על הערכים הבסיסיים של להיות בני אדם.
ואנחנו מנסים להתחיל חיים חדשים, מהלכים בין הטיפות של הדמעות הבלתי נגמרות.
ואני רוצה לצעוק - דיייייייי
אבל אין מי ששומע.
אמא, אני רוצה לבקש ממך סליחה. סליחה שלא יכולנו להציל אותך, סליחה שאנחנו לא מצליחים להביא את אבא לקבורה ראויה פה לידך בבית שלכם, במקום שכל כך אהבת והיית גאה בו.
את כל כך חסרה לנו.
תודה על כמעט 40 שנה שהיית שלי, אמא שלי, המצפן שלי, המגן שלי.
מבטיחה שנעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לחיות חיים ראויים, מלאים ואפילו גם שמחים לפעמים.
אז עכשיו אנחנו נפרדות, בעצב וכאב, אדמת בארי אוספת אותך אליה לתמיד.
ישראל נטע:
מֵנִי וְאָיֶילֶת אֲהוּבַי,
רֵעַי לַדֶּשֶׁא, אֲהוּבַי,
רֵעַי לַלֵּילֹות וְלַיָּמִים וְלַשַּׁבָּתֹות, אֲהוּבַי,
רֵעַי לַקִּיר שֶׁל חֲדַר הַשֵּׁנָה, לְקֹולֹות הַמַּזְלֵג וְהַסֵּפֶל
רֵעַי לַמְּקָרֵר, אֲהוּבַי,
אַחַי לְלוּחַ הַנְּתִיכִים, אַחַי לַוִויפַי, הֹו אֲהוּבַי אֲהוּבַי אַיֵיכֵּם.
אַחַי לָאֹור בַּמִּרְפֶּסֶת, אַחַי לַמַּמְטֵרָה וְלַמְּכַּסַחַת.
אַחַי לַחַיִּים וְלַשָּׁלֹום וְלָאַהֲבָה. נָעַמְתֶּם לִי כָּל כָּךְ .
מֵנִי וְאָיֶילֶת, אֲהוּבַי
טַבּוּר הָאָרֶץ בֹּוכֶה אֵלֵיכֶם ,
בֻּסְתָּן הָאָרֶץ צָמֵא אֲלֵיכֶם ,
תַּחֲנֹות הַכֹּוחַ חֲשֵׁכֹות.
אֲהוּבַי. צַר לִי עֲלֵיכֶם, נִפְלְאַ֤תָה אַהֲבַתְכֶם כָּל כָּךְ .
רֵעַי, רֵעַי, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַּחְתֵּיכֶם הַיֹּום.
