אילן וייס

אילן נולד בחולון. הבן הבכור לאימו מיקי (מרים), ילידת הארץ, ובן שלישי לאביו אברי (אברהם), שורד שואה שהגיע כנער מהונגריה. הוריו נישאו כאשר אביו היה אלמן צעיר ואב לשני ילדים, עמיר ז״ל ורביב. אחריו נולדה אחותו, אסנת.

אילן היה תינוק אנרגטי, שגדל להיות ילד שובב וסקרן. התחיל ללכת בגיל תשעה חודשים ומאז לא יכול היה לשבת במקום אחד, תמיד היה בתנועה.

בכיתה י' עבר לגור בקיבוץ רמת רחל כילד חוץ ולמד בבית הספר האזורי בגבעת ברנר, אבל אילן לא התלהב מהלימודים. הדשא והשדות משכו אותו יותר. אילן היה מצטרף לעובדי הגד"ש שעבדו בשטחי הפלחה הסמוכים לבית הספר. למרות הכל, הצליח לסיים 12 שנות לימוד. הוא זקף זאת לזכות המחנכת האכפתית, שדאגה שלא ינשור מהלימודים.

לצבא התגייס אילן להנדסה קרבית, אך בעקבות פציעה הפרופיל שלו ירד. מפקדיו, שהכירו את היכולות שלו, אפשרו לו לבחור לאן ישובץ בהמשך שירותו. אילן בחר להיות פקח טיסה ושירת בבסיס נבטים. הוא אהב את השירות ואת עולם התעופה. מאז, ידע לזהות סוגי מטוסים משמיעה בלבד והתעניין בכל הקשור במטוסים.

לאחר השחרור מהצבא, חזר אילן לרמת רחל והשתלב בעבודה בגד"ש. שם רכש ידע וניסיון מקצועי בעיקר בגידול כותנה ובהגנת הצומח. בשנת 1992 הגיע לבארי לעבוד בגד"ש, והיה הבמב"ח (בן משק בשנת חופש) הראשון בקיבוץ.

בבארי הכיר את שירי, בת הקיבוץ שעבדה בחינוך. בשנת 1995 השניים נישאו. ההורים של שירי ראו באילן בן, והוא שמח בהם כהורים נוספים. עם השנים, נולדו שלוש הבנות: מיטל, מעין ונוגה. אילן היה מוקסם מהבנות, והתגלה כאיש משפחה אוהב ומסור. הבנות היו מאוד קרובות אליו והרגישו נוח להתייעץ עימו ולהיעזר בו בכל נושא. החלום שלו היה שבנותיו יגשימו את עצמן וקיווה שישארו לגור קרוב. ״בן משפחה״ נוסף היה כתם, הכלב האהוב. במשך עשר שנים הוא היה חלק בלתי נפרד מהמשפחה, עד שמת גם הוא בשבת השחורה.

המשפחה אהבה לטייל יחד, בארץ ובעולם, ולנסוע להופעות. אילן אהב במיוחד מוזיקת קאנטרי ואת להקת הריקודים LORD OF THE DANCE ונסע לכל הופעה שלהם בארץ.

באוגוסט 2023 המשפחה טסה לבודפשט. אחד הרגעים המרגשים בטיול היה כשאילן מצא את בית ילדותו של אביו.

אילן ושירי חלמו ותכננו טיולים לשנים הבאות וביניהם טיול ארוך לניו זילנד ולאוסטרליה כשיגיעו לפנסיה.

בשנות הקורונה אילן גילה את המטבח. הוא הירבה לבשל בבית ונהנה מאוד. מאז, המשפחה נהגה לאכול בבית באופן קבוע, כולל בערבי שבת ובחגים. הוא גם אהב לארח את המשפחה המורחבת לארוחות "על האש" והיה הדבק של המשפחה וחיבר בין כולם.

פעם בשנה היה נוסע עם חברים להפלגות קזינו, פעם מרוויח ופעם מפסיד והיה יוצא מאוזן. בכל סוף שבוע יצא לרכוב על אופניים עם גיסו גיל בויום ז"ל, ועם חבר נוסף. אחרי שעות העבודה, אהב לשבת לשתות בירה בגינה שטיפח וליהנות מהשקט.

לאורך השנים מילא אילן שורה של תפקידים בקיבוץ. הוא עבד בגד"ש ובמקביל מילא את תפקיד הרבש"צ. בהמשך קיבל על עצמו את ריכוז הגד"ש. באותה תקופה גם יצא ללימודי תואר ראשון במסלול מיוחד למנהלים במכללת רופין. לאחר שסיים את לימודיו, החל לעבוד בדפוס במחלקת הבווה. אחרי שלוש שנים עבר לניהול מחסן החלפים במוסך. בהמשך, לבקשת הקיבוץ, חזר אל הדשא של נעוריו, וריכז את ענף הנוי.

תפקידו האחרון היה מנהל התשתיות של הקיבוץ – תפקיד חדש שנועד לתכלל את ענפי הבניין, החשמליה והשרברבות, ולקיים בקרה תקציבית, פיקוח ותכנון גם בתחומי הגז, הכבישים והתקשורת. אילן אהב מאוד את התפקיד. הוא הרגיש שיש לו תרומה משמעותית בהקמת סדר חדש ובעיצוב תשתיות הקיבוץ. הוא שלט בפרטי הפרטים, היה קשוב ומחויב לתת גב למרכזי הענפים. חיפש פתרון לכל בעיה, כזה שיהיה גם נכון מקצועית וגם נכון מבחינה חברתית ומערכתית-קיבוצית. הוא היה מנהל מאורגן ומסודר, לויאלי לקיבוץ ודאג לבצע החלטות גם כשהן היו מנוגדות לדעתו האישית. פיו וליבו היו שווים, תמיד אמר מה שחשב והתנהל לפי הדרך שהאמין בה.

במסגרת תפקידיו השונים, היה פעיל בוועדות רבות. בכל מקום התגלה כאדם ישר, חרוץ ומחויב וכחבר טוב עם חוש הומור ייחודי.

בארבע השנים האחרונות, במקביל לעבודתו, כיהן כסגן ראש צח"י, צוות החירום היישובי. גם שם, בדרכו השקטה, אפשר היה לסמוך עליו בכל דבר. ידע להגיב בצורה מדויקת ומחושבת. תמיד נכון לתת עזרה, מסור, אחראי, בעל ראש גדול. היה יוצא לכל אירוע בלי פחד ומגיע לכל מקום שבו צריך אותו.

כך אירע גם בבוקר שבת, השבעה באוקטובר. לכיתת הכוננות לא היה מפתח לנשקייה, לאחר שהרבש"צ נהרג בדקות הראשונות לפלישת המחבלים. אילן הוקפץ לפתוח אותה. הוא יצא מביתו ונרצח מאש המחבלים על הקלאב-קאר איתו התכוון לצאת לדרך, להגן על הקיבוץ שכל כך אהב.

לאחר הירצחו אילן נחטף לרצועת עזה.

לאחר 692 ימים, ב- 28 באוגוסט 2025, אילן הושב במבצע צבאי והובא לקבורה.

יהי זכרו ברוך.