דרורי, נולד בקיבוץ רוחמה להוריו שרה ואהרונצ'יק קפלון, אח צעיר ליהודה. אביו אהרונצ'יק עלה ממולדובה ב 1937- ולימים היה ממקימי קיבוץ רוחמה. עם שתי ידיים ימניות עבד כמסגר ונפח, טיפח שׁוֹבָךְ יונים, הקים חזיריה (כשעדיין היה מותר), היה מעשן בשר במעשנה להנאת החברים, והקים את ענף המדגה (קרפיונים) בסכר של רוחמה.

אמו של דרורי, שרה לבית לאופר, הייתה ניצולת שואה, שורדת יחידה ממשפחתה. היא עברה בין מחנות ריכוז והרבה תלאות עוד עברו עליה עד שהגיעה לארץ. נהוג לומר במשפחת קפלון, שאהרונצ'יק, באהבתו לשרה, הציל אותה מהחוויות הקשות אשר חוותה. שרה אהבה את אהרונצ'יק שהאמין ברעיון השיתופי/ הסוציאליסטי/ הקומוניסטי והלכה בעקבותיו.

שרה עבדה כל ימיה כפועלת בפס הייצור של מפעל "המברשת" ברוחמה וממש לא אהבה את זה, אבל פיצתה את עצמה כשהפליגה בדמיון בפרוזה ושירה משובחות שקראה ללא סוף, בעברית וגם בפולנית.

דרורי ויהודה גדלו בלינה המשותפת. בשעות המעטות שבילו יחד, אספו בולים אותם סדרו לפי נושאים, ושיחקו שחמט, על הלוח כשהיה, וגם כשלא היה – מהזיכרון. כשבגרו וכל אחד מהם מילא תפקיד ניהולי מרכזי בקיבוצו (דרורי ברוחמה, ויהודה בנירים), אהבו להתלבט ולחשוב יחד איך נכון להתמודד עם אתגרי הניהול שנצבו בפניהם, וכך התקרבו עוד יותר.

דרורי היה תמיד תלמיד טוב. אהב ללמוד ולא אהב להיבחן. היה בעל תפיסה חדה, עם זיכרון טוב, גם במקצועות הריאליים וגם בהומניים. היה אהוב ומוביל בקבוצת "שיזף" בה גדל. הוא היה ילד נמוך ושמנמן, שבזכות כוח רצון ומשמעת פנימית, הפך לספורטאי מצטיין ושיחק בנבחרת הכדור-עף של רוחמה. 20 סנטימטר שחסרו לו בגובה בשביל להיות "מנחית" לא מנעו ממנו להיות "פליימייקר" – מגיש מעולה למנחיתים.

דרורי התגייס לצנחנים, יצא לקורס קצינים והיה למפקד מחלקה בגולני. בעת שירותו בפיקוד צפון, כששכב במארב, נתקל במחבלים וחיסל אותם – ועל כך קיבל מרפול, אז אלוף פיקוד הצפון, אות הוקרה לא רשמי: רובה קלצ'ניקוב במתנה. דרורי הצנוע מעולם לא סיפר על כך לילדיו.

אחרי שנה בקבע דרורי חזר לרוחמה, עבד בפרדס ואף ניהל את הענף כמה שנים. אחרי תואר ראשון בכלכלה ברופין, ניהל את בית החרושת "המברשת", בעת של משבר כלכלי. דרורי גם הוביל ברוחמה את המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש, ותרם להצלחת התהליך תוך הקפדה על ערבות לחברים החלשים יותר בקיבוץ. הוא לא רק דיבר אלא עשה, נתן דוגמה אישית ונהג ביושר. הניסיון הזה הוביל אותו לנהל קהילות בקיבוצים אחרים – להב, מגן, יד מרדכי ורבדים ובתפקידו האחרון ניהל את השכונה הקהילתית שבקיבוץ גבים. היה לו חזון בהיר, יחסי אנוש מצוינים והבנה עמוקה איך אנשים צריכים ויכולים לחיות בקיבוץ המתחדש. הוא היה למנהל קהילה אגדי. בכל מקום בו עבד העריכו ואהבו אותו, רצו שימשיך. אך דרורי תמיד ידע לזהות את הרגע המדויק שלו להיפרד מהקהילה ולהמשיך הלאה. זה לא מנע ממנו להמשיך לסייע בהתנדבות למי שנזקק לייעוצו ועזרתו.

את רוזי שהתנדבה בקיבוץ רוחמה, דרורי נשא לאישה ב-1980 בחתונה שהתקיימה באנגליה מולדתה. ב-1982 נולדה בתם הבכורה מעין, ב-1985 נולד נועם, ומורן נולדה ב-1987. הם התגרשו ב-2003. ילדיו מספרים שהיה אבא נוכח וקרוב. "בשבתות היינו מצטרפים אליו לקטיף בפרדס, לתורנויות בוקר במפעל או בחדר האוכל, וגם לשמירה בשער. אם הייתה שבת בלי תורנות, תמיד יצאנו איתו לטיולים בטבע שמסביב לקיבוץ". נועם, בנו מוסיף ומספר: "כל השנים ששיחקתי כדורגל, אבא נסע איתי בשבתות לכל המשחקים. כשהייתי חייל בא לבקר כל פעם שסגרתי שבת״. הוא היה אבא שעובד הרבה, אבל כשהגיע הביתה היה שם בצד את העיסוקים ומתמסר לילדיו. תכונה זו אפיינה אותו גם כסבא לחמשת נכדיו: יובל, אופיר, ניר, אלון וכליל. הקדיש את כל כולו אליהם. בלי טלפון ובלי וואטסאפ - רק סבא דרורי והנכדים. לא פלא שהם אהבו מאוד לבקר את סבא שלהם בבארי וציפו בהתרגשות לביקוריו אצלם. דרורי היה גאה בילדיו ובנכדיו. כאִמּוֹ דרורי היה איש ספר, לעיתים קרא שלושה בו זמנית. לעיתים יותר מפעם אחת. היה נוהג להמליץ בלהט על ספרים שאהב והרבה לקנות ספרים כמתנות לחבריו. הוא פינטז על הפנסיה, שבה יוכל לקרוא כאוות נפשו ולהתעמק בנושאים שמשכו אותו. הוא אפילו התנדב כספרן בספריית בארי וקשר קשרי ידידות עם קוראים נלהבים כמותו.

זאת היתה איילת גודארד ז"ל שידעה להכיר למרסל את דרורי. פגישתם הראשונה הייתה בבית קפה בצומת יד מרדכי, ואהבתם ניצתה. דרורי הצנוע, שתמיד הסתפק במועט, נפתח דרך מרסל לעולמות שפחות הכיר ולמד מאוד לאהוב: מופעי תרבות, טיולים בארץ ובעולם. מרסל לימדה אותו לצאת, לבלות, להנות. בחמישה באוקטובר, יומיים לפני האסון, הם רקדו עד אור הבוקר בפסטיבל התמר בערבה. דרורי היה איש מחנה השלום, עוד מתקופת לבנון כשהפגין מול ביתו של אריאל שרון ועד לימיו האחרונים כשהקפיד להתייצב בקפלן מדי שבת. דרורי היה איש רוח ואיש מעשה, שידע להוציא את חזונו לפועל. הוא ידע: יש זמן להעשיר את רוחו שלו ושל הסובבים אותו ויש זמן לתכנן ולבצע מהלכים, לעשות חישובים, ולקדם את הקהילה בה חי או עבד. איש שהיה תענוג לדבר איתו. ידען, מעמיק, פילוסוף בנשמתו, שתמיד דיבר לכולם בגובה העיניים. כמו אביו, הוא האמין בחשיבה חיובית, פתח את הבוקר בתפילה קטנה של התכוונות לטוב, והרגיש שהעולם מחייך אליו חזרה.

הוא הספיק להיות שנה בפנסיה ולעשות מה שאהב: לקרוא ספרים, לעשות ספורט, להלך על חבל כדי לשמור על שווי המשקל. הקפיד על תזונה נכונה ב"שיטת הרמב"ם" והפך ליועץ תזונה ויועץ לאורח חיים בריא לאוהביו ומכריו. הוא הרגיש בשיא חייו.

בשבת השבעה באוקטובר דרורי הבין את חומרת המצב. דאג לאחיו בנירים וכתב לו "אל תהיה לי גיבור״. הוא הנחה את גיסתו אורנה איך לנשום כדי להירגע, ואיך לנעול את דלת הממ"ד. אחרי השעה 10:30 ניתק הקשר בינו לבין המשפחה.

דרורי השאיר חור גדול, חלל שלא יתמלא. דרורי כבר חסר מאוד לילדיו מעין ואיל, נועם ושירה, מורן וגיא; לחמשת נכדיו; ליהודה אחיו ולאורנה גיסתו; לכל בני המשפחה ולחברים הרבים מכל תקופות חייו איתם שמר על קשר. דרורי יחסר מאוד גם לילדיה ולנכדיה של מרסל, שאהבו אותו מאוד, ולחברי בארי - שם חי כמעט 20 שנה עם מרסל שלו האהובה.

נכדתו השישית שתיוולד בקרוב, תשמע סיפורים על סבה רב העשייה והרוח ותגדל לאורם.

יהי זכרו ברוך.

דור רידר