אשל, אבא:

זה לא היה צריך לקרות, פשוט כך!

הערכנו, קיווינו ופעלנו על מנת שלסיפור הזה יהיה סוף אחר, אופטימי.

זה לא היה צריך לקרות.

לא רק האירוע הנורא בשבעה אוקטובר, אלא בעיקר אחד עשר חודשי ההפקרה שבאו אחריו. זה לא היה מחיוב המציאות.

צעקנו, התרענו, הסברנו.

הופעות אינספור בתקשורת וברחובות, של משפחתנו הקרובה ושל נציגים רבים נוספים.

הופעותיהן המרשימות של מירב סבירסקי, כרמית פלטי-קציר, אסתר בוכשטב ואחרים ממחישות יותר מכל, עבור מי שהיה לו ספק בכך, שהכתובת הייתה על הקיר. והיא עודנה שם - מופיעה כעת באותיות קידוש לבנה.

זה לא היה צריך לקרות.

הכאב, הזעם והתסכול גדלים מנשוא לאור העובדה שמישהו בחר להתעלם, לטרפד ולהכשיל כל סיכוי לעסקה שהייתה משיבה אלינו בחיים את כרמל ורבים אחרים.

שיקולים ציניים זרים, של אנשים קטנים הובילו באופן ישיר לאבדן חיים.

כרמל שהפכה שלא מרצונה לדמות ציבורית, סיפקה השראה לקהל גדול שגילה הזדהות מוחלטת והתגייסות לפעולה.

העם איתנו, ציבור נפלא שיצא אתמול בהמוניו לרחובות על מנת לשדר למי שאמור לשמוע שדי, מספיק, עסקה עכשיו!!!

הוכח שוב, במחיר יקר, שהדרך שגויה והתוצאות טראגיות.

זה לא היה צריך לקרות.

כרמל עם תכונותיה הייחודיות קיימה את חלקה בעלילה – החזיקה מעמד, שמרה על שפיות, בריאות נפשית ופיסית ואף תמכה רבות באחרים. השלטון הערל בגד בה ובגד בנו.

שלום לך ילדה אהובה – הפרידה קשה.

את הגעגוע, הזיכרונות והכאב הפרטי אני שומר לעצמי ולמשפחתי.

זה המעט שנותר לי ולמשפחה כאנשים פרטיים שלא בחרו להפוך בתוקף הנסיבות לדמויות ציבוריות.

זה לא היה צריך לקרות.

אלון ואור, אחים:

כרמלי

אנחנו אוהבים אותך.

כמה אנחנו צריכים אותך עכשיו שתתני לנו חיבוק. שתסתכלי לנו בעיניים. שתהיי איתנו. שתחזקי אותנו.

כמה היינו צריכים ב-11 החודשים האחרונים. כמה נצטרך אותך בעתיד וכמה לא יתכן, זה לדעת שלא תהיי שם איתנו.

כמה יופי ואור ומגוון ואהבה הבאת לעולם, ואלינו.

כמה השראה לקחנו ממך. כמה חוזק שאבנו ממך, גם כשלא היית פיזית לידנו.

כמה אלון שמח ללוות אותך ולדרבן אותך בתחביב החדש שהדביק אותך, בריצה. ואני להיפגש איתך בארוחות שישי בת"א ולחמוק לעשן במרפסת ובקומה למעלה.

כמה גפן אהבה לשחק איתך וכמה חיכית לרגעים האלו. כמה תחסרי לגפן.

אין לנו תשובה לכמה. כי היית כלכך הרבה.

את האיזון במשפחה שכל כך צריך. במיוחד אחרי שאיבדנו את אמא.

כל אחד עם בעייותיו "עלה אלייך לרגל" שתעזרי לו למצוא את הדרך הנכונה ולגלות נקודות מבט שונות בכל סיטואציה.

היינו יושבים איתך אחרי שהיית קוראת לנו: אורקי, אלונצ'יק. יושבת לך בהקשבה עם כוס הקפה שלך שהמשכת לשתות מלפני כמה שעות, עם כחכוך הגרון, ובעיקר עם העיניים שראו אותנו באהבה ותמכו בנו תמיד.

מתגעגעים לתאווה שלך לחיים, איך אהבת להזמין מלא מנות ולטעום מהכל, איך אהבת לבלות וגם לישון מוקדם אחרי יום שנתת את כל כולך.

היכולת שלך לעשות עבור הזולת והכלל הפך לסמל ולסימן היכר שלך.

לכל אורך חייך, נלחמת על מה שחשוב בעינייך בעוד את חוקרת ומדייקת מה הכי נכון או חשוב לך ולסביבתך.

לחמת עבור צדק ושיוויון חברתי ועזרה לכלל.

כך גם, החברות הנפלאות שלך שחיברת מכל מכירות אותך כאחיות.

זה אבסורד גדול כלכך שדווקא את נקלעת לתוך הסיוט הזה. את שראית את כולם, אך מי שהיה צריך לראות אותך, לא ראה.

את סמל למאבק ואת סמל לתיקון.

את חיה אתנו עכשיו, אתנו ודרכנו, כל רגע ורגע.

נגעת בכל כך הרבה אנשים שפגשת בחייך ולאחר שנחטפת נכנסת ללב של רבים ברחבי בעולם.

בטוחים שאת שותה קפה עם אמא בקיבוץ החדש שם למעלה.

אוהבים אותך.

כרמל אני כועס, אנחנו כועסים, נמשיך להילחם על החיים שלנו כי את היית אומרת לנו שאף אחד לא יעשה את זה בשבילינו.

שי דיקמן, בת דודה:

כל כך חיכיתי לראות את זה נפתר.

לדעת שאת חוזרת לחיים שלך - לדרינק עם החברות, לחול בין הרגליים, לריצות בשדות, להודו שלך.

לחיים שנרקמו פה.

שתוסיפי עוד כסא לשולחן ארוחת שישי, שעברה מהבית של אמא שלך לבית של אמא שלי.

שתתני את הטון ביום השנה לאמא, בדקויות שמשנות לך כל כך, אלו שלא ידענו לחזות, ותקבלי את ההזדמנות להיפרד חבוקה בזרועות המשפחה.

שתכירי את מאור הבן, מאור הבת, אוריאן ואור שכולם אור - ומיום חמישי גם את אלון, חמשת הילדים שנולדו לחברות שלך ב-10 וחצי חודשים שאת איתנו אבל לא כאן.

שתראי איך איחדנו כוחות, משפחה וחברות ונוצר המרקם ההזוי והנעים שהוא המעטפת שלך שנהייתה גם שלי.

נכנסתי לנבכי חייך בלי רשות כרמלי, סליחה.

ומתוכם כל כך חיכיתי לראות איך את מחליפה שנינויות עם אור, צוחקת מהבדיחות של אבא, מחליפה מבטים עם אלון, דמיונות עם גפן.

חיכיתי שתראי כמה היא גדלה ותהיי גאה בה.

לראות איך את מוצאת את המילים המתאימות גם עבורה להכיר במציאות ולצעוד בעולם בבטחה.

כל לילה, כמו מנטרה: הלוואי שכרמלי תחזור כבר.

תמיד אותם 3 שלבים:

מחנק מהמחשבה על מה שעובר עלייך שם, שמתחלף בהתרגשות מלחשוב עלייך בחיים, שמתחלפת במחנק - שנצליח בזמן, רק שתחזור כבר.

לא הצלחנו.

כמעט והיית כאן בחודש נובמבר, שמך הופיע ברשימה של היום ה8 בעסקה שנמשכה 7 ימים.

כמעט והיית כאן בחודש יולי, שמך הופיע במקום מספר 5 בין הרש לעדן, שחזרו אתמול כמוך. מתים. בשני המקרים, המדינה שלי, שלך, העדיפה מלחמה על פני חיים. מלחמה על פני חייך.

היית בבארי ב7.10, הגעת הביתה, להורים. על זה אין לי ולו בדל טענה. אבל הכמעט, וכמעט, שתלויים בנו, צובעים את הכל בתחושת החמצה צורבת. מחניקה. עם הזמן היא תפנה מקום להכרה, כמה אנשים פעלו כדי שתחזרי. וכמה אנשים הזדעזעו והתעוררו - כדי להביא את החטופים הנותרים בזמן.

כרמלי, היית אור בשבי. אבל יותר מזה, נועם שהיה איתך 50 ימים בשבי כתב לך: תודה שדאגת לי, בזכותך אני פה.

אם גם אתם כמוני מרגישים את הכאב, התסכול, ההחמצה - אני קוראת לכם לנתב אותם בדרכה של כרמל, לדאוג לחטופים, שבזכותכם יהיו פה.

עדי זוהר, חברה:

איך אפשר להספיד אישה כמוך?

ולחשוב עליך בצורת עבר?

אני כותבת ומוחקת... זה לא היה אמור להיות סוף הסיפור שלך. שלנו.

כל מי שמכיר אותך טוב ידע, שלמרות התנאים הבלתי אפשריים, את השבי את תשרדי.

כי את אישה חזקה עם כוח רצון אדיר, עקשנית וגם בעלת גמישות מחשבתית, בעלת יכולת התחברות מהירה לבני אדם באשר הם והכוחות שטמונים בך הם אדירים.

ואכן שרדת אותו. כמעט שנה בשבי והסוף הזה, שיכל להיות אחרת, כל כך מרושע וסדיסטי, לא קשור לנשמה הגבוהה שלך.

במהלך כל השנה הארורה הזאת, מה שקצת הרגיע אותי היה להכין לך דברים כשתחזרי אלינו.

בהתחלה זה כוון לסוף נובמבר, הגעתי לבית של איריס עם שקיות בגדים ותמרוקים שיחכו לך.

הכל התנפץ כשלמחרת קרסה הפסקת האש ואת נשארת בעזה.

בהמשך ניהלתי כבר רשימות של דברים יחד עם אור. חילקנו בנינו מי קונה מה ומי דואג למה.

כבר הרגשתי את החיבוק שלך, כבר ראיתי אותך פה. מסירה ממך את עקבות השבי, עושה מלא מקלחות, לובשת בגדים נקיים, אוכלת, שותה ומספרת לנו. לאט. על מה שעברת ואנחנו מקיפים אותך ביום ובלילה. עושים עבורך כל מה שרק אפשר.

זה לא דמיון, יכלת להיות איתנו פה. את היית אמורה להיות פה.

אנחנו צועדות ביחד מהפעוטון, אח"כ גן חצב ומשם ביחד לכיתת "פטל", תעודות הזהות שלנו בימים של בית הספר המקומי בבארי.

אינספור חוויות משותפות שלנו ככיתה ושלנו כחברות. את ילדה מתולתלת, גבוהה, דעתנית, חכמה, משקעינית, סקרנית, אומרת שעל ליבך. אוהבת ללמוד, לארגן, לתכנן, ליזום.

בערך בגיל 16 הפכת למלי ומאז את פשוט מלי. או מלמלית, או מלוש.

לפני שנתיים הצלחנו לקיים מפגש של כולנו, יחד עם בני זוג וילדים.
את הגעת באיחור אופייני ביחד עם רובי, אבל דאגת שלא ייחסר לנו יין משובח. היה כל כך כיף ואיזה מזל שהספקנו.

הפזאל שלנו נשבר בשבת הארורה הזאת, בהירצחו של שחר ועכשיו הצטרפת אליו ואנחנו מדממים מכאב.

אלון התקשר אתמול לשאול אם אני רוצה להקריא משהו. וברור שכן אבל איך אפשר? אני חנוקה. איבדתי חברה שהיא אחות. אחות ליבי. איתך אפשר לדבר על הכל. הכי בעומק. את לא מפחדת לגעת בכאב, לא מפחדת מביקורת.

אפשר לשפוך חצי טון של רגשות ואת שם מקשיבה. אפשר להתייעץ על הכל ואפשר, ועשינו זאת, לצלוח משברים. אפשר להחלים לצידך. אפשר לעשות חיים, לצחוק, לבלות, להנות מארוחה טובה, לצאת לאיזה לילה או שניים בים.

באוקטובר, לפני שהחיים שלנו התהפכו, עמדת בפני התחלות חדשות ומרגשות.

נפגשנו יום אחרי שנחתת, לקפה של בוקר במרפסת של מה שהיה הבית של ההורים שלך.

היית בעננים. הייתה לך חופשה טובה בהודו ושמחת גם לחזור. להמשיך את התואר השני. מצאת סבלאט ליד עלם וקובי ואחריו התלבטת אם לעבור לאזור חדרה וכך להיות ליד נועה. אפילו השתעשעת עם המחשבה של לגור בדרום. אני נוצרת את הפגישה הזו שהיתה כמה ימים לפני שנחטפת.

מלי, אני לא רוצה להיפרד ממך. זה מוקדם מדי. היו לנו עוד תוכניות והרבה שנים טובות.

אני רוצה להודות לך על שנים טובות של קרבה ואהבה.

כשהיינו בתחילת שנות העשרים עברתי בעקבותייך לתל אביב, ואת הכרת לי את העיר, דאגת שאבוא לכל ארוחה שהייתה, לכל יציאה.

אחרי כל לידה הגעת אלי לבית החולים עם קפה ומאפה ומסאז' טוב...

שהיית שם כשיונתן אושפז, וגם כשאבא שלי. את פשוט באת להיות, גם אם זה היה בעיר אחרת.

שתמיד כשפגשת את יונתן ואת יובל מצאת זמן וסבלנות לשחק איתם, לספר סיפורים, לשוחח. הכי בגובה העיניים. הבוקר סיפרתי ליובל שאני מאד מתגעגעת אליך והיא אמרה היא חושבת שגם את מתגעגעת אלי.

הלוואי שנצליח להתנחם בזה שאת כאן, ליד אמא שלך האהובה.

את איתי לתמיד.

אוהבת אותך

דור רידר