אבידע, בעלה, בלוויה בבארי:
אני עומד כאן היום, בלוויה שנייה, בלב קרוע, ובתחושת החמצה על חיים שהיו ולא יחזרו עוד.
טוש ומלי, אתם חוזרים הביתה לאדמת בארי. לשדות בהם טיילנו כל שבוע, כשברדיו שירי ארץ ישראל של שישי אחה"צ, שאהבת כל כך, ולבתרונות שעדיין זוכרים את הצעדים ואת הפק"ל קפה שלך.
טוש, היית המרכז של המשפחה, פיקחית בצורה מעוררת השראה, עם גישה מכילה לכולם. היית גננת אהובה, המחנכת והמלאך השומר של ילדי בארי. אין תינוק בקיבוץ שלא הכיר אותך וחיפש את תשומת ליבך בחדר האכילה או סתם על המדרכה. האימהות בקיבוץ העריצו אותך, ולא סתם נתנו לך את הכינוי "הלוחשת לתינוקות", כי תמיד ידעו שדנה תמיד תיתן אוזן קשבת ותנסה לפתור כל בעיה עם הנקה, גמילה או סתם כאב בטן. עשרה מהילדים שטיפלת בהם, שהיו חלק מהחיים שלך, נרצחו באותה שבת יחד איתך ועם מלי. אני מדמיין אותך ממשיכה את התפקיד שלך גם למעלה, ומטפלת בילדים שכל כך אהבת, במיוחד במילה התינוקת, מחבקת אותה ומעניקה לה את החום האימהי שלך.
טוש, השנה האחרונה הייתה שנה נוראית. מאז הטבח שחווינו אני מנסה להכיל את רמות הגעגוע שמציפות אותי כל יום, כל היום. געגועים למשפחה ולזוגיות המדהימה שבנינו. תדעי לך שאנחנו מתמודדים עם הגעגועים כמשפחה מאוחדת.
רותם, נופר והדר מדהימים בהתמודדות שלהם, ואנחנו בונים את הגרעין המשפחתי שלנו מחדש. רותם לקח את המסירות שלך, נופר את הרגישות והדר את תכונת האימהות. תדעי שאחותך כרמית מגויסת ב 100%, מחלקת את הזמן בין המשפחה שלה למשפחה שלנו. גילינו את כרמית ברמות ראויות להערצה של מסירות, אכפתיות וחוסן אינסופי.
טוש, אני יודע שבמותך איחלת למשפחה שלנו חיים טובים ואני מבטיח לעשות כל מה שאני יכול כדי שזה יקרה. תודה לך על 32 שנים של חוויות משותפות, על חברות אין סופית, על זה שהכלת אותי עם כל השריטות שלי, על כך שהבאת לי אושר גדול.
מלי, ילד גיבור, חתיך, צ'ארמר, שכולם אוהבים. תמיד ראשון לעזור בהכל- מקטיף אבוקדו, זריקת הפח והכנת סטיקים בלילה למי שרעב כי כולם ידעו שאצלך בפריזר תמיד יש. החיוך שלך, החברותיות שלך, האהבה שלך לים. כל כך הרבה מהחברים שלך נרצחו באסון הנורא. אני בטוח שאם יש שנת בר-מצווה שם למעלה - אתה בצוות, ביחד עם אלון, ליאור, נויה, תהל, עידו, יהל, ינאי וליאל. ועל כל זה מנצח ומלווה ענבר בויום כמדריך בוגר. אני בטוח שאתה חבר טוב גם שם, ושאתם עושים שם שמח, כמו שרק אתם יודעים.
מלי, בשנה האחרונה האהבה שלך לים ולגלים נגעה בהמון אנשים, אנשים מכל העולם מקבלים השראה מהילד שביקש להיקבר עם הגלשן שלו. מלי אהוב, אני מקיים את הבקשה האחרונה שלך, ובמקום לשלוח אותך לגלישה בסרילנקה אני טומן אותך באדמת בארי עם הגלשן. מלי תודה לך על 15 שנים במחיצתך, על השטויות שעשית, על הסטייקים הכי טובים שהכנת לכולנו, על ההתגוששויות עם רותם, נופר והדר, ועל המודל לחיקוי, שהיית ועדיין הנך להדר. זכיתי בבן נהדר.
השנה שעברה עלינו הייתה קשה ברמות שלא יכולתי לדמיין. הגעגוע אליכם, טוש ומלי, נוכח בעוצמה בכל רגע. וביחד עם הגעגוע, אנחנו מוצאים את הכוח להמשיך. הדר, נופר ורותם מדהימים ומתמודדים בכל כוח החיים שטמון בהם.
טוש, אני גאה בילדים שלנו. אני גאה בנו. מה שנותן לי כוח לקום בבוקר הוא הידיעה שאתם במקום טוב, ושכבר לא כואב לכם. במותכם איחלתם לנו חיים טובים. בשנה האחרונה הבנתי שיש דברים סופיים בעולם, ולכן אני עושה את מה שאפשר, כאן ועכשיו, כי המחר לא מובטח.
טוש ומלי, מספר לכם שבדצמבר אנחנו מתכננים לטייל יחד בדרום אמריקה, כמו שתכננו לפני שנה. נשמור לכם מקום איתנו באוטו ב- Carretera austral, ונשמע יחד שירי ארץ ישראל. נמשיך את המסע של החיים, עם הזיכרונות שלכם בלב.
טוש, מלי, קשה לנו.
אבל אנחנו נחושים לחיות חיים מלאים.
מלאים באהבה, בתקווה, בבית בבארי. אנחנו יודעים שזה מה שאתם הייתם רוצים בשבילנו. טוש ומלי אדמת בארי אוספת אתכם אל חיקה, בעצב ובאהבה. ימתקו לכם רגבי עפרה, לנחמה ולתקווה.
איה, גיסתה:
פרפרים לבנים
בימים האחרונים, העין קולטת
הרבה פרפרים לבנים
הם נמצאים על הדשאים
ובין פרחים
הם פתאום מופיעים
עפים בחופשיות
ובשקט אין סופי
כל כך יפים
ממש כמו בעולם אוטופי
ואז נעלמים
יש אמונה שאומרת,
שפרפר לבן הוא נשמה.
כל כך הרבה נשמות יפות
איבדנו
אני רואה אותם עכשיו
בדמותם כפרפר
ואני תוהה בעצב, בתוך הלב
כמה פרפרים חדשים
עוד יופיעו
עד שהמלחמה הזאת תגמר,
ועם כמה כאב.
יניב הגי:
בראש השנה הייתי פונה לדנה ומבקש ממנה לארגן את ריקוד הגנים.
דנה הייתה מארגנת ענפים של עץ זית, ועושה עם הילדים ריקוד ל"מה צבע הרימון".
את דנה אני זוכר על הבמה בטקס שבועות, בליל הסדר, בחג העומר.
מחוללת עם שמלה לבנה מתנופפת, על רקע השדות של בארי.
ענבל ומנור:
ענבל:
ציפורי הצפון כבר הגיעו
מתערבל האבק ברחובות
אחותנו הרוח עברה בדרכים
ואנחנו צמאים לאות
פעם פעם, בחיים שלפני שנה, סוף הקיץ היה תמיד מלווה בהתרגשות, התחדשות ובחגיגיות ואיתו פסקול
שירי הסתיו האהוב (גם על דנה) שלמדנו עם עירית יוגב בבית הספר המקומי בגשר הזיו. ומה יהיה השנה, אין
התרגשות ואין התחדשות, רק כאב עצום שלא נגמר. החוסר שלכם דנה וכרמל כל-כך כל כך נוכח.
מנור:
דנוש, בכל זיכרונות הילדות והתמונות, תמיד היית שם, בקצה, הכי גבוהה, הכי גדולה, הכי אחראית, הכי
דואגת, עומדת בראש. הבת דודה הבכורה, תפקיד שלא הפסקת להחזיק בו, גם בקיץ שעבר, כשהייתה דרמה
גדולה בקבוצת בני הדודים, אליה נכנסו, איכשהו, הדודים... והיא התמלאה בסטיקרים של ״שבת שלום״ ועוד
שלל תגובות מבוגרות. רק לך היו היכולת, האומץ וגם המעמד להוציא את הדודים כולם, מבלי שיכעסו או יפגעו.
בדיעבד, זה גם אולי חסך מהם קצת מהעצב והאימה של 7/10.
באותה קבוצת הוואטסאפ ששמרה על כולנו קרובים, התחילו הודעות הזויות: "נפילות של טילים", "חשש
מחדירת מחבלים"... וזה בלתי אפשרי לחזור לאותו היום, לגלול למעלה לתאריך הנורא, אולי אם לא נחזור: זה לא קרה! "מחבלים בקיבוץ, אנחנו בממ"ד, הם מתקרבים אלינו ואנחנו לבד".
"דנה נפצעה" "כרמל פצוע" "אבידע חטף צרור דרך הדלת" "הם זרקו רימונים לממ"ד" "הדר מתפעלת"
"אבידע פצוע קשה" "זהו, דנה וכרמל כבר לא איתנו " "הדר חטפה רסיסים" "מתישהו בלילה הגיעו המחלצים".
וזה לא הגיוני, לא נתפס, לא מציאותי, לא אמיתי, ולא צודק, ולא יכול להיות שזה קרה! והנה אנחנו פה ועברה
כמעט שנה ואנחנו עדיין בלי מנהלת לקבוצה וכאילו כלום לא השתנה. והכל השתנה. ועצוב. כל כך, כל כך עצוב.
ענבל:
ולאורך השנה הזו קשה שלא לדמיין מה היה קורה אם היית כאן. איך היית מרגיעה, מארגנת, מחבקת,
מנחמת, פותחת בית תינוקות במלון וגאה במשפחה שלך. בעצם, אנחנו בטוחים שאת גאה בהם גם משם.
בכוחות ובתעצומות הנפש של רותם נוני והדר, של אבידע שלך, של האחים ואמא שלך, וכרמיתי, שנכנסה
לנעלייך ונמצאת עבור כולם, כמו שאת בוודאי מכירה, ואין עוד מסירות כזאת בעולם.
מתרפק האזוב על האבן
כתינוק על אימו היחידה
אחותנו הרוח עברה בשדות
והגשם בכף ידה
בוא בשלום החורשה מזכירה
בטרם חלקה אחרונה תיזרע
ובטרם יוגף חלון
אנא שוב אלינו בשלום
אמן שהחטופות והחטופים יחזרו, והחיילות והחיילים יחזרו בשלום, והמלחמה תסתיים, ואפשר יהיה להתחיל לעכל, לעבד, להתאבל וגם לשמוח על הגשם שיבוא.
