זאב הקר
זהבה וזאב הקר ז"ל, סיפור של אהבה גדולה.
זהבה נולדה ב-13 בדצמבר 1954 בגבעתיים, ובגיל תשע הגיעה כילדת חוץ לבארי. רינה ואברהם הברון היו משפחתה המאמצת. היא הצטרפה לכיתת "צבר" בבארי. היא היתה ילדה ביישנית ושקטה וגדלה להיות נערה יפת תואר, עם שיער כהה וארוך, אצילה ורגישה. זהבה שירתה בצה"ל כפקידת מבצעים בגולני. כשהשתחררה יצאה להיאחזות הנח"ל נערן בבקעת הירדן כשליחה של קיבוץ בארי. בנערן היא ניהלה את גן הירק - והכירה את זאב.
זאב נולד ב-27 בפברואר 1951 בגן יאשיה, הבן הראשון שנולד ביישוב. הוא היה ילד שכל הורה מייחל לו, מילא בגאווה את הוריו וגם היה אהוב על מוריו. ילד חכם, ישר ובעל מוסר גבוה. בגיל עשר עבר עם משפחתו למושב תקומה, שם היתה לו ילדות מאושרת. הוריו חינכו אותו מגיל צעיר לעצמאות ולאומץ והטילו עליו משימות. למשל, לרכב על האופניים בחושך כדי להביא חלב, ומבלי שהבחין בכך עקבו אחריו מרחוק. פעם יצא לטיול עם אחיו פנחס וכלבם אותלו. פתאום נשמעה ירייה. אחר כך התברר שהיורה היה מסתנן מעזה, ואותלו הכלב הגן בגופו על זאב ואחיו.
זאב למד בתיכון החקלאי "מקווה ישראל". תקופה זו עיצבה אותו מבחינה אישית ומקצועית והפכה אותו לאיש אדמה. היה לו תחביב לבנות מכשירי רדיו, והוא היה נוסע לתל אביב לקנות רכיבים ומרכיב טרנזיסטורים מאפס. בנוסף, שיחק שחמט ברמה גבוהה וזכה במקום השני באליפות בית הספר.
בשירותו הצבאי היה זאב מפקד טנק. הוא כבר עלה לאוטובוס בדרך לחופשת השחרור כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. במהלך הלחימה בסיני הטנק שלו נפגע והוחלף בטנק אחר שספג שוב פגיעה ונדרש להחליפו פעם נוספת. המלחמה היתה אירוע מכונן בחייו והוא סיפר עליה רבות לילדיו ונכדיו. לאורך כל חייו שמר על קשר אמיץ עם החברים מהצבא.
כשהיה בן 24, זאב הגיע אל נערן שבבקעת הירדן ועבד שם בחקלאות. בין השאר היה אחראי המים במקום. הוא חי שם חיים של קאובוי, והיה נוסע חמוש בקלצ'ניקוב בין כפרים ערביים עוינים בתקופה בה היו הסתננויות רבות מירדן. בנערן פגש זאב את אהבת חייו - זהבה, והיא פגשה את אהבת חייה - זאב. זאב התאהב בזהבה אחרי שהבין שהיא יודעת מה ההבדל בין עשב לאבטיח. אחרי שבועיים זהבה התקשרה לאחיה הצעיר אבי וסיפרה לו שהכירה ג'ינג'י. לבקשתה, אבי בא לבקר אותה בנערן ונדהם מעוצמת הקשר ביניהם: זאב הסתכל על זהבה בהערצה וכך גם היא עליו. זה לא הפסיק ולא נחלש מעולם. תמיד הסתכלו כך זו על זה, במשך 46 שנה.
זאב הלך בעקבות זהבה לבארי. הם נישאו ב-7 במאי 1978, בחתונה קיבוצית עם זוגות נוספים. בבארי נולדו שלושת ילדיהם: לימור, דביר וחגי.
זהבה עבדה בשלל תפקידים בקיבוץ. במשך כמה שנים עבדה גם כמטפלת של כיתת "רקפת" בבית הספר היסודי. הילדים אהבו אותה מאוד, והיא זכורה כמטפלת קלילה וזורמת, לא צועקת ולא קשוחה. גם כשגדלו, קיבלה מהם חיבוקים חמים.
בנוסף, עבדה וניהלה את תחום השיקים המסחריים בדפוס שנים רבות, התחלופה בתחום זה היתה רבה וזהבה נשארה שם כל השנים, במסירות ובמקצועיות, עד צאתה לפנסיה.
זהבה אהבה מאוד לעזור לאנשים. היה לה כישרון מיוחד לראות את הטוב בכל אדם ולהיות חיובית ומפרגנת. חברות שפכו בפניה את ליבן וראו בה חברת נפש. זאב אמר עליה: "לא משנה איפה אנחנו נמצאים, כולם תמיד אוהבים את זהבה". היא היתה יצירתית וחרוצה, טיפחה את הבית ואת הגינה המרהיבה, רקחה סבונים טבעיים, הכינה פירות יבשים ולמדה לגדל סוקולנטים. זהבה כשמה, עם ידי הזהב, הייתה מוכשרת ומסורה בכל עשייה ומלאכה שעסקה. היא התעניינה ברוחניות ובנפש האדם, למדה והשכילה בתחום זה בקריאה רבה ובקורסים. זהבה חיה בנתינה אינסופית לסובבים אותה.
זאב היה איש אדמה, חקלאי בכל רמ"ח איבריו. במשך מספר שנים היה מנהל החקלאות בבארי. הוא עסק בתפקידים אחרים בקיבוץ, אך תמיד חזר הביתה - לחקלאות. הוא גידל סייפנים, תפוחי אדמה, חיטה, בוטנים, תירס ואפונה.
זאב היה איש צנוע ופרפקציוניסט. היה לו סטנדרט עבודה גבוה מאוד והוא נהג לומר על עבודה טובה: "זה כמו בספרים". חקלאים רבים באו ללמוד ממנו ולהתייעץ אתו. בכל פעם מחדש אהב לעבד, לזרוע, להשקות ולקצור. כשבנו חגי גדל, היה זאב המנהל הישיר שלו בעבודה, לימד וחיבר אותו לאדמה. גם כשיצא לפנסיה בגיל 70, בא זאב לעשות משמרות על טרקטורים ולכוון כלים והמשיך להיות מעורה באופן יומיומי במה שמתרחש בשדות ובאדמה.
במשך 46 שנה עשו זהבה וזאב הכל יחד. זאב זרם עם כל השיגעונות של זהבה. זהבה לא נהגה וזאב היה מסיע אותה לכל מקום ומחכה לה. "בזכות זה", הוא אמר, "אני מכיר מקומות חדשים". בימי הולדת תמיד קנה לה תכשיט במתנה והוסיף ברכה מרגשת. זהבה נהגה לבשל לזאב מאכלים שאהב והתחברה לאהבתו לטיולים.
כשזאב יצא לפנסיה הוא קנה ג'יפ וטייל עם הילדים והנכדים. העיקר לנסוע, לטייל ולהרגיש את הטבע. כשהילדים היו קטנים זאב לא הסכים לצאת לחופשה משפחתית באוהל, כי אמר שיש לו מספיק אוהלים במילואים. רק אחרי שיצא לפנסיה, ולכבוד הנכדים, הסכים לישון איתם באוהלים. הם אפילו קנו לו במתנה אוהל ליום ההולדת.
שניהם היו אנשי ספר. קראו המון ולמדו המון. זהבה אהבה מאוד את השיר "מתנות קטנות" של רמי קליינשטיין וזאב אהב את "ילד של אבא" של מוקי.
הזוגיות ביניהם הקרינה כבוד הדדי, פירגונים ומחמאות ואהבה גדולה. את זאת כל המשפחה ספגה. הם התחבקו והתנשקו בכל פעם שנפגשו או נפרדו, והעבירו את זה לילדיהם ונכדיהם, שנוהגים גם הם להתחבק ולהתנשק בכל פגישה ופרידה.
זהבה היתה אמא לביאה - מחבקת, עוטפת, מגוננת וגם דוחפת את הגורים לעצמאות. זאב והיא חינכו את ילדיהם לכבד כל אדם והנחילו להם את המשפט "כל אחד הוא בן אדם, עד שיוכח אחרת". הם ידעו להעניק לכל אחד מהילדים זמן איכות בנפרד. שניהם דאגו לילדים, אבל תמיד כשהתקשרו לברר מה קורה אמרו בשם האחר: "אבא דואג" או "אמא דואגת".
זהבה וזאב היו סבא וסבתא מדהימים ל-11 הנכדים והנכדות שנולדו להם.
זהבה היתה מחוברת אליהם ומעורבת מאוד בחייהם. זאב אמר לנכדים: "כל עזרה שצריך, תבקשו". תמיד לקח והחזיר אותם מכל מקום ובכל פעם שהתבטל שיעור בבית הספר התקשרו מיד אליו. זמן איכות עם הנכדים.
בערב שמחת תורה זאב וזהבה בילו עם בניהם חגי דביר ועם נועה והילדים, ונפרדו כרגיל בחיבוק ונשיקה.
בשבת למחרת, 7 באוקטובר 2023, התעורר הקיבוץ לקול יריות. ברגע שהתברר שחדרו מחבלים לבארי ביקשה זהבה בקבוצה המשפחתית שכולם יתנו סימני חיים. בשלב מסוים זהבה כתבה שיש מחבלים מחוץ לבית שלהם, ובשעה 13:50 המחבלים נכנסו לתוך הבית. זאב וזהבה היו נעולים בממ"ד. חגי ודביר ומשפחתו חולצו לאורך הלילה, אבל הקשר עם זהבה וזאב אבד.
לאחר חודשים התברר למשפחה שהמחבלים השתמשו בנער צעיר כדי להוציא אותם מביתם. בהודעה ששלחה זהבה אל ראשת צח"י היא כתבה "אנחנו יוצאים". גם כאן, באירוע נורא שכזה, בחוסר האונים והחרדה בה הם בוודאי היו, הם דאגו לאותו נער שהכירו והחליטו להיכנע למחבלים, רק שלא ייפגעו בו.
המחבלים לקחו אותם כבני ערובה אל בית אחר בשכונה, הבית של פסי כהן ז"ל. שם התנהל קרב יריות עם הימ"מ. גורלם לא נודע במשך 11 יום, עד שקיבלה המשפחה את ההודעה המרה.
לאחר מותם הטראגי חגי הקים משפחה משלו. הוא הכיר את עידן אחרי השבעה באוקטובר. הם בחרו להינשא בבארי, כשנה אחרי אותה השבת השחורה. זו היתה החתונה הראשונה שנערכה בבארי, מתוך רצון לסמל את המורשת של המשפחה ולצמוח מתוך הכאב והאובדן. לפני כשנה נולדה בת לחגי ועידן. נכדתם ה-12 לזהבה וזאב. כמה הם היו אוהבים אותה, כפי שאהבו את כל נכדיהם.
כפי שכתב עוזי וייל:
״איך אנשים נוגעים אחד בשני,
חורטים זה בזה את דמותם ואז נעלמים,
והחריטה נשארת לנצח,
משנה את מי שלבו נחרט...״
