חגי אבני

חגי נולד בבארי לפני 50 שנה, בערב ראש השנה תשל"ד, להוריו פנינה ואמוץ אבני. 

בן שני במשפחה, אח לעדי הבכורה וליהל הצעיר. לאחר שאביו נישא מחדש נוספו לו שלושה אחים חורגים: עומרי, איילת וחני, ועוד שני חצאי אחים: דנדן וסהר. חני, שהתגורר בבית הסמוך, אשתו רינת ושני ילדיהם אלון ועידו נרצחו גם הם בשבת השחורה.

אמו פנינה הכירה בבית גוברין את אמוץ, במסגרת העזרה שהעניקו בני קיבוצים ליישובים צעירים. היא הצטרפה אליו לבארי, ושם הקימו את ביתם המשותף. סבו של חגי, שמוליק, היה ממייסדי הקיבוץ. לשניים היה קשר מיוחד, שעבר גם לדור הבא. חגי היה ילד יפה תואר ושובב גדול. ילד טוב עם נשמה ענקית. תמיד התנדב לכל דבר. אהב ספורט, בעיקר כדורסל, והיה מוקף בחברים. בבית הספר התמודד עם דיסלקציה והפרעות קשב וריכוז, בתקופה שעדיין לא ידעו מה זה ואיך לטפל. לא פעם היו קוראים לאביו לבית הספר כדי להרגיעו. ככל שהתבגר, התמודד בהצלחה עם הקשיים והיה תמיד אהוב על כולם.

בגיל 18 התגייס חגי לצה"ל כלוחם בחרמש. במהלך השירות ביו"ש, כשנאלצו להיכנס לבתים של אזרחים, לא נתן שיפגעו באנשים. בהמשך השירות עבר להיות לוחם ביחמ"מ, יחידה מטכ״לית, והגיע ללבנון. הוא הסתיר זאת מאמו כדי לא להדאיגה, ורק כעבור שנים סיפר לה מה עבר שם. הם היו מחלקים מזון למוצבים בלבנון, ויום אחד הנגמ״ש שלו נתקע ואף אחד לא הבחין. המפקד שלו המשיך הלאה והוא נשאר. למזלו ראה לבנוני מתקרב אליו, וכמובן ששיכנע אותו לעזור לו ואפילו להביא עוד סיוע כדי לחלץ את הנגמ״ש. תמיד הצליח להיחלץ מכל צרה.

אחרי הצבא ירד חגי לאילת, ועסק בהצלחה רבה בהדרכת צלילה בריף הדולפינים. שם, בריף, חגי התבלט ברגישות שלו לזהות ולגרום לאנשים שמפחדים מהמים ומהצלילה - לצלוח את הפחד והקושי ולצאת מועצמים ובתחושת הצלחה. בריף עבדה גם עדי. שם הכירו. עדי עבדה בעריכת הסרטים התת-מימיים, וחגי קלט את העניין, ובזמן ההדרכות במעמקי הים, שלח לה מסרים שהגיעו עד חדר העריכה. השניים התאהבו, הפכו לזוג – וכעבור שלוש שנים נישאו. הם גרו באילת ובהמשך בתל אביב. טיילו במזרח ובמקסיקו, ושנה אחרי החתונה חזרו לקיבוץ.

עם שובם לקיבוץ כזוג צעיר, עבד חגי בדפוס, במחסן. אבל המקום הסגור ואור הפלורסנטים לא התאימו לו. כאוהב אדמה הוא העדיף לעבוד באוויר הפתוח, וכך נולד לימים "חגיגי", העסק שפתח לגינון ועיצוב אירועים. חגי אהב מאוד את עבודתו וקם כל בוקר עם חיוך. הוא עיצב בעצמו את רוב החצרות בבארי, וכמובן גם את החגים בקיבוץ. הוא קנה עגלות ישנות, שיפץ אותן ושתל בהן פרחים, והעמיד אותן בכל רחבי הקיבוץ, עד שנדמה שמעשי ידיו ניכרים בכל פינה. בתקופה שבה סבל הקיבוץ מבלוני הנפץ ששוגרו מעזה והציתו את השדות, חגי היה הראשון שרץ לכבות את האש.

חגי ועדי ידעו אהבה גדולה. הם השלימו זה את זו, והקימו משפחה לתפארת. בשנת 2005 נולד בנם הבכור ריף, ואחריו נולדו ים (2006), בר (2009), גב (2012) ואילאיל (2015).

חגי היה אב ואיש משפחה למופת. הוא ידע למנף את הכישרון והיכולות של כל אחד מילדיו. עם ריף הצלם עשה מסעות בכל רחבי הארץ, בעיקר בים המלח, ואפילו נסע איתו לאיסלנד לעשרה ימים של צילומים. את ים, שהוא שחקן תיאטרון והשתתף בהצגות של תיאטרון באר שבע, ליווה חגי לכל הצגה מדן ועד אילת, ולא החמיץ אפילו הצגה אחת. בר וגב משחקים כדורגל, והוא הגיע לכל משחק לתמוך ולעודד אותם.

את אילאיל, הדובדבן שבקצפת, אהב אהבה עזה. תמיד אמר שהיא המתנה שקיבלה המשפחה אחרי ארבעה בנים.

המשפחה כולה אהבה לטייל יחד, לעשות פיקניקים בטבע, ויצאה בין היתר לטיול ארוך של חודשיים וחצי בתאילנד ובהודו. עדי הייתה על התכנון וחגי על כל השאר - זורם וספונטני כדרכו, התחבר עם המקומיים, ולקח את המשפחה להרפתקאות.

חגי היה אדם מיוחד, יצירתי להפליא. תמיד התנדב ראשון לעזור ולמלא כל בקשה. הוא היה מביא הביתה כל מיני גרוטאות והופך אותן ליצירות אמנות. כגנן ומעצב אירועים ראו את טביעת האצבע שופעות היצירתיות והאסתטיקה שלו בכל דבר שנגע בו, טביעת אצבע של נדיבות אין קץ. הבית, בקצה שכונת הכרם, היה לבית פתוח - חברים, שכנים, שינשינים, חיילים, כולם הרגישו בנוח להגיע, לשבת בחברותא על אבטיח קר, וופל בלגי שלוש קומות ועל האש בכל רגע שהייתה לו הזדמנות לפנק. החבר'ה קראו לו "חגי יסדר". בכל אירוע – לוויות, חתונות, חגים - יש את חגי, הוא כבר יסדר. הוא היה נחוץ בכל הפקה, קטנה כגדולה, כי תמיד ידע לסגור את כל הפינות עם מגע הקסם שלו. מעולם לא עלה על במות, תמיד מאחורי הקלעים, בצניעות וביעילות. 

ביום הולדתו החמישים, בסוף ספטמבר, היה חגי באיסלנד עם ריף במסע צילום בזוהר הצפוני, כך שהחגיגות נדחו מעט ונערכו רק ביום שישי, ה-6 באוקטובר, כאשר כל המשפחה הייתה יחד בארץ. 

למחרת בבוקר, כשהחלו האזעקות ואחריהן היריות בקיבוץ, זינק מהבית עם הנעליים ביד. כחבר כיתת הכוננות הוא לא חשב פעמיים. רק ביקש מעדי אשתו לנעול את הדלת - ורץ להילחם על הבית. 

בשעה שנפצע, עוד הספיק להתקשר לעדי ולהיפרד. חגי הגן על האדמה שכל כך אהב, בגבורה, בהקרבה, באומץ לב.

יהי זכרו ברוך.