חוה בן-עמי

עמית לוי, בנה, בלוויה במשמר הנגב:

אמא יקרה, אנחנו כאן מלווים אותך בדרכך האחרונה דרך הדרך הארוכה שבה הלכת, על כל התלאות הקשיים, האתגרים שליוו אותך על כל צעד ושעל, על הרגעים היפים, רגעי השמחה והנחת, רגעים שבהם החיוך הכובש שלך הזכיר לנו שיש טוב בעולם ויש שמחה ויש תקווה.

ושאת כל אלה לא צריך לחפש בארצות רחוקות גם לא בפסגות ההרים הגבוהים. אלא הם נמצאים אתנו עמוק בלב ומתבטאים בחיוך, במעשה טוב, ברצון לעזור ולהיעזר.

הגעת לבארי כילדה קטנה ומפוחדת, לבד, מנותקת מהמשפחה שאליה היית כה קשורה. אני זוכר את סיפורי הילדות שלך, איך לאט לאט רקמת את הקשר עם בארי דרך חברי הילדות שלך מהכיתה, את הלילות הקרים ביחד בלינה המשותפת הרחוקה כל כך מהבית החם, המורים והמחנכים מבארי שהפכו להיות הסיפור שלך, את החוויות שליוו אותך והפכו להיות מי שאת היית לאורך כל הדרך. אף פעם לא אמרתי לך את זה, לא הצלחתי להבין אז, ואני גם לא מבין כעת - איך הצלחת להחזיק מעמד? מה נתן לילדה הקטנה הזאת כוח להתגבר על המשברים והקשיים, להחזיק מעמד, לעמוד איתן ולבנות את ביתך בבארי?

אז הכרת את אבא שלנו היקר, אפרים, והחלטתם להתחתן ומשם הפכנו לאט לאט למשפחה ואז אני, ואז רעות, ואיך כל חברי הילדות שלך הפכו להיות חלק מהסיפור שלנו, חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו. רוני ונועה לוי, בוריס ולאק'ה השכנים הנצחיים, חזי ואילת, קרול, קלדי ורותם ועוד ועוד, קצרה היריעה מלהזכיר את כולם. הם כולם נצורים אצלנו כזכרונות ילדות, דמויות שעיצבו את חיינו והפכו אותנו למי שאנחנו היום, חלק מהפאזל שמרכיב את הסיפור שלנו.

ולאחר מכן הפרידה מאבא, והמפגש עם מייק, שהפך להיות חלק מאיתנו, ואז נועם נולדה והמשפחה התרחבה והסתעפה, וכשאבא פגש את תמר הפכנו להיות מן משפחה גדולה שקצת התבלגנה.

לפעמים אנחנו לא מבינים למה דברים קורים כמו שהם קורים, בטח לא בזמן הווה. רק במבט לאחור הדברים קצת מסתדרים, ואז מבינים שאולי יש פה איזה סוג של הגיון. אולי יד מכוונת, כאילו מישהו רוצה ללמד אותנו משהו חשוב, משהו שיאפשר לנו להיות אמפתיים יותר, אוהבים יותר, אכפתיים יותר, להפוך אותנו ליותר טובים. לאורך כל אותה הדרך אני זוכר אותך. תמיד היית בטוב, מוכנה להושיט יד, לעזור, להבין ולחבר בינינו שוב ושוב.

בתוך כל זה, אמא, לא ויתרת אפילו לא במילימטר על המשפחה שלך בירושלים, על סבתא סאלי המופלאה ועל האחיות שלך, הדודות היקרות שלנו והמשפחה המורחבת. תמיד היית מתייצבת לכל האירועים המשפחתיים בטוב וברע. נכנסת לאוטו, מצמידה את הכיסא הנהג להגה ומתחילה לנסוע לאן שזה לא יהיה, העיקר להיות, להרגיש את החיבור והביחד שהיה לך כל כך חשוב - משימת חייך.

לא אמרתי לך את זה אף פעם, אמא, אז אולי הגיע הזמן. לא מבין איך את, הקטנה הזאת, הצלחת לעמוד בכל תלאות הדרך? איך עשית את זה אמא? איך את, עדינה כל כך, לא ויתרת על שום דבר שהיה חשוב לך, בנחישות, בהתמדה, במסירות אין קץ נלחמת עלינו, על המשפחה, על החברים בקיבוץ, על כל מה שהיה חשוב לך כאמא, כסבתא, כדודה כחברה. נלחמת אמא, וניצחת.

אני יודע שניצחת כי אני רואה את כל מי שהגיע לכאן לחלוק לך כבוד אחרון. הם באו להצדיע לך, אמא הלוחמת שלנו. אמא שנלחמה בעזרת טוב הלב שלה. כלי הנשק שלך היה החיוך, התמימות, הרצון לעזור, שמחת החיים. הילדה הקטנה שהייתה בתוך הלב הענק שלך ניצחה על כל צעד ושעל, גם אם נפלת בדרך, זה לא שינה כלום כי תמיד אזרת את הכוח לקום, לנער את האבק מהבגדים ולהמשיך.

עוד דבר אחד אחרון, אמא, רציתי לשאול אותך - איך ממשיכים מפה? מה עושים עם כל השיגעון הזה שמלווה אותנו בשבוע וחצי האחרונים? בארי כבר לא תחזור להיות מה שהיא הייתה, החברים שהלכו והאובדן הגדול הוא כבד כל כך, איך יוצאים מתוך הברוך הזה? אני רוצה להאמין, אמא, בעצם לא, אמא, אני חייב להאמין שיש סיבה או יותר נכון מטרה לכך שאת לא איתנו יותר. אני חייב להאמין שהנחלת לנו דרך, שביל שבו עלינו לצעוד וללכת בו כי אחרת מותך היה לשווא.

שביל שבו אנחנו נלמד להיות טובים יותר, נלמד לחייך יותר, לעשות טוב יותר, להיות מאוחדים יותר ולמצוא את המשותף שלנו ולא את המפריד. לכי לדרכך אמא יקרה, המסע שלך הסתיים, נוחי בשלום ותשמרי עלינו מלמעלה. אוהבים אותך!!!

עמית לוי, בנה, גילוי מצבה:

אמא יקרה, היום הוא יום ה-30 מאז הבאנו אותך לקבורה בבארי, יום בו אנחנו חותמים סופית את המסע שלך ושלנו איתך. לא ממש יודע מה משמעות הדבר עבורך במקום בו את נמצאת. אני רוצה להאמין שזה משחרר אותך ומאפשר לך באמת לפרוש כנפיים ולהגביה, להרגיש חופשיה, להביט לאחור בלי חרטות וייסורי מצפון ולדעת שעשית את מה שהיית צריכה לעשות בעולם הזה, ועכשיו את באמת יכולה לנוח.

לנו יש עוד דרך לעשות, ועם כל הצער שאת לא אתנו יותר, יש גם הבנה שהחיים ממשיכים, שהזמן לא עוצר והוא שוב מושך אותנו לתוך הדרמות של המציאות היומיומית הקצת תזזיתית שאנחנו חווים יום יום, שעה שעה. גם כשאנחנו רוצים לעצור לרגע ולנסות לעכל את כל מה שקרה זה לא תמיד מצליח, כנראה ייקח עוד זמן.

את חסרה לנו אמא, חסרה בכל כך הרבה מובנים. ברגעים קטנים של מציאות יומיומית, כמו למשל בימי שישי העליזים כשהיית מגיע אלינו עם כל הסלים עם האוכל וההפתעות, ואז עושים קצת צחוקים, מספרים קצת על הקיבוץ, מה חדש ומה נשאר ישן, על קונספירציות חדשות וכמובן סיפורי הילדות שלך על בארי.

את חסרה לנו בביקורים בבארי, בשוטטות איתך ברחבי הקיבוץ, גן הגרוטאות, הקטיף בבוסתן, הבוטנים, הזיתים, הפומליות, כל הדברים שאת וחזי הייתם קוטפים ביחד כמו זוג צעירים בגיל ההתבגרות, מקלפים, מחמיצים, קולים ומטגנים והעיקר שיהיה טעים.

אני זוכר את הפעמים שאחד הילדים היה חולה והיינו צריכים עזרה, היינו מתלבטים האם שוב להטריח אותך. היינו מתקשרים ואחרי משפט אחד היינו מבינים שכל ההתלבטות הזאת מיותרת, ולא רק שהיית מגיעה, היית מביאה איתך שוב מאכלים חדשים או מכינה אותם אצלנו, מנקה, מסדרת ומחזירה לנו ילד או ילדה בריאים יותר ובית נקי יותר ומקרר מלא יותר.

כל הדברים האלה שקיבלנו כמובן מאליו ולא באמת ידענו להעריך, פתאום כשהם אינם משאירים אצלנו סוג של ריק, של תחושת חוסר, כמו פאזל לא שלם שאתה מנסה למצוא את החתיכה החסרה ולא מצליח.

אמא יקרה, אני מניח שהזמן, כמו שרק הזמן יכול לעשות, ירפא אותנו בסופו של דבר.

אני רוצה להאמין שבסוף נוכל להסתכל אחורה ולהבין אפילו באופן חלקי, מה קרה ואיך קרה דווקא כך ולא אחרת, ואולי רק אז נוכל לראות את הדרך שלפנינו בבהירות רבה יותר, לצמוח מתוך הכאב, לטובת עתיד טוב ומבטיח יותר לנו ולילדינו.

נוחי על משכבך בשלום אמא ותבואי לבקר מדי פעם, אם יצא לך כמובן. ימי שישי אחרי הצהריים לקראת הדמדומים זה יהיה מצוין אם תבואי, נוכל לקבל את השבת ביחד שוב כמו שפעם עשינו, בארוחת השבת המשותפת, בסיפורים ובמשחקים מסביב לשולחן.

אוהבים אותך מאוד.

עמית לוי, בנה:

אמא יקרה, עברו כבר שנתיים מאז שנלקחת מאיתנו באכזריות נוראה כל כך.

שנתיים שבהן תחושת הזמן קצת מתעתעת, לפעמים הזמן טס ולפעמים נראה כאילו הוא לא עובר.

לא תמיד אני מצליח להבין איך הכל אמור להתחבר לאיזה משהו רציף, יציב וברור. אבל לחיים יש את הכוח שלהם ואיכשהו החיים פשוט ממשיכים. יש בהם איזה כוח כזה, שואב, מניע, שלא נותן לנו לעצור רגע לקחת אוויר, לחשוב, לעכל, לנסות ולהבין מה עבר עלינו ומה קורה איתנו עכשיו.

בשנים האחרונות היית כל כך נוכחת בחיים שלנו, במשפחה הקטנה שלנו. לא סתם נוכחת, היית שותפה אמיתית לדרך. היית איתנו ברגעים היפים שלנו ושותפה אמיתית גם לרגעים הפחות טובים, לקחת ללב כל דרמה מבית היוצר של ילדינו החמודים והיית שותפה גם לרגעים בו הם סתם עשו שמח.

היה לך חשוב לדעת מה קורה עם כל אחד, לשאול, להיות מעורבת, להביע דעה. הרגשנו תמיד כמה אנחנו חשובים לך, זה פשוט היה נוכח בכל מפגש, בכל שיחה, בכל חיבוק. אני יודע שהיית גאה בהם, מתרגשת מכל דבר קטן, ההצלחה והשמחה שלהם היו גם שלך כמו רגעי התסכול והכעס.

אני רוצה להגיד לך תודה אמא, בשם נורית, נועה, חגי, יעל ואני.

תודה אמא, על רגעים יפים שבהם הרגשנו מה זו משפחה במובן הרחב והעמוק שלה. תודה על רגעים שבהם הרגשתי שאנחנו עושים לך קצת נחת, לא חשבתי על זה ממש אז בתקופה ההיא, אבל היום אני מבין כמה סיפוק הרגשתי כשראיתי כמה את השמחה שלך מלהיות סבתא שלהם.

שמח לעדכן אותך שהילדים ממשיכים לגדול, לצמוח, להתבגר.

לנועה וחגי יש כבר רישיון נהיגה ושניהם נהגים מצוינים, ומה הפלא? הרי את שיעורי הנהיגה הראשונים שלהם את העברת להם, עם הקולנועית שלך. שם הם למדו איך לעשות רברס, מתן זכות קדימה ואיך לאותת כשעוברים נתיב.

ויעל, את היית ממש גאה בה. היא עכשיו בכיתה ט', עברה לפנימייה חקלאית. היא מתנדבת בעזרה לחקלאים: קוטפת, מעשבת, מלקטת... כאילו נולדה לחקלאות. לא בטוח שבפנימייה יכולים ממש להסתדר בלעדיה.

ושוב, אמא, גם שם היה לך חלק גדול. הרי את צעדיה הראשונים בליקוט, קטיף, בציר או מה שזה לא יהיה היא עשתה איתך. את היא זו שלקחת אותה לפרדס לקטוף פרי הדר או לגן שליד פינת החי לאסוף פירות ואגוזים והיית מלקטת יחד עם חזי ומביאה לנו מכל טוב העצים והשדות. תמיד היית חוזרת עם שקים מלאים ומחלקת בנדיבות ובחיוך ניצחון.

ואיך אפשר בלי הגינה של נורית? גם שם היה לך חלק. אם היית רואה אותה היום, היית מבינה שהחלק שלך בה הוא משמעותי לא רק בגלל הצמחים והפרחים אלא גם בגלל שהיית שם שותפה אמיתית בפועל. איך את ונורית הייתן מסתובבות בגינה, לפעמים בבארי ולפעמים בקלחים. תמיד מתייעצות, מתכננות, מסדרות, מעבירות, ואני, כמו תמיד, הייתי זה שסוחב את השקים של הקומפוסט מצד אל צד בלי להבין לאיזו מטרה זה משמש. העיקר שבסוף יצא יפה.

ולי אמא, את חסרה.

לא ממש יודע להצביע על מה בדיוק אבל הנוכחות שלך, הקלילות, הדרך שבה נתת לדברים לזרום, להיות... לא במילים גבוהות ועם המון אמפתיה ורצון לתמוך ולעודד. כל אלה חסרים לי מאוד אמא, חסרים גם לנו כמשפחה.

אני מבטיח שאנחנו נמשיך להחיות את החלקים ממך שנטמעו בתוכנו.

מקווים שאת מלווה אותנו מלמעלה, רואה אותנו וגאה בנו כל כך.

נוחי על משכבך אמא יקרה.

אוהבים וזוכרים אותך תמיד.

נעם, בתה:

300 ימים עברו מאז השביעי לאוקטובר.

300 ימים שאני עדיין מקווה להתעורר מהסיוט הזה. 300 ימים שהמחשבות על מה היינו יכולים לעשות אחרת רודפות אותי.

לילה אחר לילה, בשביל להצליח להרדם אני מדמיינת סוף אחר לסיפור. סוף שבו את מתקשרת ואומרת שאת בסדר. שיצאת ואנחנו מחבקים אותך, ועוטפים אותך ולא עוזבים.

ובכל בוקר המציאות מכה שוב.

כמעט עשרה חודשים אחרי היום הנורא הזה, אנחנו קוברים אותך. שוב. איזו אכזריות בלתי נתפסת.

ואנחנו צריכים ללמוד לחיות בלעדייך.

בלי החיבוק החם, בלי המילים הטובות, בלי הנוכחות המרגיעה, בלי השיחות כשכוס קפה לצידנו. בלי העזרה עם הילדים, האוכל הטעים והקרקע היציבה שהיית עבורי.

החוסר שלך הוא כל כך גדול, כל כך עמוק וכל כך סופי, אל מול הזיכרונות ממך שנמצאים בכל פינה בבית. ברקפות ששתלת לנו, בבובות שסרגת לילדים, בעציצים שמקשטים את הבית ואפילו במקרר שבו עוד יש עוגיות שהכנת לרומי, ואני לא מעזה לגעת בהן.

כשעידן נתקל במכונית שהבאת לו במתנה הוא אומר: ״את זה סבתא חוה החמודה שלנו הביאה, אבל עכשיו היא במלאך. אי אפשר לראות אותה, אבל אפשר להרגיש אותה בלב״ ואז מבקש חיבוק.

ורומי פשוט מסתכלת על התמונות שלך בסלון, במשך דקות ארוכות ואז באה לחיבוק. הנוכחות הפשוטה שלך כל כך חסרה.

אני מתגעגעת אלייך. לבית החם שיצרת עבורנו, לראות את השם שלך בטלפון כשאת מתקשרת, לראות את הילדים רצים אלייך כשאת מגיעה אלינו, לחבק אותך, לצחוק איתך, להתעצבן כשאני מסבירה לך משהו על המחשב ואת לא לגמרי מבינה, להגיע לקיבוץ ולהיכנס לבית כשהאוכל כבר מוכן ומחכה לנו. ואז לטייל בשבילים ולפגוש את רוני, ורותם ומזי וקרול ועוד כל כך הרבה אנשים אהובים, שעכשיו הם אינם.

את ואני אהבנו לדבר על חלומות שחלמנו, ולנסות לפענח אותם. בביקור האחרון שלך אצלנו, שבוע וחצי לפני השביעי לאוקטובר, היה לי חלום, שהתעוררתי ממנו בבעתה ושיתפתי אותך. בחלום עמרי ואני ניצלים מהתרסקות מטוס קשה, ואנחנו מנסים להציל אנשים, אבל כולם כבר מתים והיו שם מראות קשים, שלא אפרט, אבל הם מזכירים את המראות של אוקטובר. ואז אני מבינה שגם את ניצלת, כי לא עלית על הטיסה.
וניסיתי להבין את החלום הזה יחד איתך. רק אחרי השביעי לאוקטובר הבנתי שעמרי ואני באמת ניצלנו, כי היינו מאד קרובים להיות איתך בבית באותה השבת, אבל את לא ניצלת. ואז עלתה לי המחשבה שאולי העובדה שניצלת בחלום היא בגלל שאת לא כאן להמשיך את החיים במציאות בלתי אפשרית שאנחנו חיים בה. את לא כאן להמשיך את חייך בלי כל כך הרבה חברים שאהבת, בלי לראות איך חטופים נמצאים בעזה כבר 300 ימים, ולא כאן לחוות את העצב, הכאב והאובדן שהם המציאות שלנו.

בשנה האחרונה, לפני אוקטובר, בכל פעם שנפרדנו אחרי ביקור אצלנו, או אצלך, הרגשתי עצב גדול. בחלק מהפעמים גם יצאתי מהקיבוץ בדמעות. חשבתי שזה רק הגעגוע הרגיל, זה שמסתיים בפעם הבאה שנפגשים.
היום אני חושבת שאולי, איפשהו בפנים הלב כבר התכונן לפרידה הסופית ממך.

אני מנסה להיאחז בכל מיני נחמות קטנות, כי הדרך בה הלכת מאיתנו היא כל כך אכזרית. דיברתי עם מתקשרת שאמרה לי שהיא מרגישה שכשהיית שם בבית, ידעת שלא תצאי ממנו בחיים, והגיעו מלאכים שומרים לעזור לך להיפרד מהחיים כאן, ואת עלית ועלית גבוה גבוה. ולא רק שעלית, את גם עוזרת לנשמות אחרות לעלות. אני לא יודעת אם זו האמת או לא, אבל אני יודעת שאת תמיד בחרת לעזור כשהיית בחיים, אז הגיוני מאד שזה גם מה שאת עושה שם למעלה.
ואני מקווה שאת מוקפת בחברים הטובים שהלכו יחד איתך.

למרות שהיינו קרובות אני מגישה שלא אמרתי לך מספיק כמה אני מעריכה אותך, כמה את נפלאה ואהובה. ושהדרך שעברת, קשה ככל שהייתה, גרמה לך עדיין לבחור בטוב, באהבה ובנדיבות.
זכיתי לאמא מעוררת השראה, עם לב ענק, עוצמות וכח שהגיעו מתוך שקט פנימי. אמא שידעה להיות חברה אמיתית, עבורי ועוד עבור רבים אחרים. אמא נדיבה כל כך, שנותנת ללב שלה להוביל ושבאמת רצתה לעשות רק טוב.

אני מודה מעמקי נשמתי שזכיתי להיות הבת שלך, שזכיתי שתהיי סבתא לילדים שלי, שזכיתי ללמוד ממך, לחיות לצידך, להקשיב לך, לתמוך בך, ולהיתמך, ובעיקר בעיקר לאהוב אותך.

כל-כך, כל-כך לאהוב אותך. והפרידה ממך מפרקת אותי לרסיסים.

אני מקווה שעכשיו, כשאת כאן באדמת בארי, בבית שלך, נוכל להתחיל לאסוף את השברים ואיכשהו להמשיך בחיים האלה, שתמיד תמיד יהיו חסרים אותך.

אוהבת אותך.
נעם

נעם, בתה:

אמא, את הכי חסרה לי בבוקר. כשאני פוקחת את העיניים והתודעה שבה אליי ואני נזכרת שאת לא כאן.

את הכי חסרה לי בקפה של הבוקר, שכל כך אהבנו לשתות יחד. קפה שחור חזק ומתוק.

את הכי חסרה לי כשהילדים באמצע היום נזכרים שאת לא כאן, שיום אחד פשוט נעלמת להם מהחיים. הם נזכרים איך היית מגיעה לביקור אצלנו, עם מלא הפתעות ואוכל טעים, והיית אוהבת אותם ללא גבול וללא תנאים.

את הכי חסרה לי כשהם אומרים לי שסבתא חוה מתה, והיא עכשיו במלאך, ויום אחד היא תיוולד מחדש ואולי נפגוש אותה שוב.

את הכי חסרה לי כשאני שומעת נגינת חליל, ונזכרת איך היית מוציאה את החליל שלך מהארון בבית היפה והחם שלך, ומנגנת לנו בטבעיות ובקלות. החליל נעלם, יחד איתך ועם הבית שלך, שכל כך אהבנו.

את הכי חסרה לי בחגים, כשאני ממש רוצה לפרוש מפה לבנה, ולהניח מתנות לכל אחד מבני המשפחה, יחד עם כרטיס ברכה משמח, בדיוק כמו שעשית במשך שנים, אבל פשוט לא מסוגלת, כי זה כואב מדי להבין שאת לא פה בחגים, ובכלל.

את הכי חסרה לי כשאני הולכת לשיעור יוגה ונזכרת איך היית מקפידה על השגרה שלך של פעילות גופנית. אמנם היית בת 78 אבל הייתה לך אנרגיה וכוחות של נערה ובכלל תמיד נראית כל כך צעירה.

את הכי חסרה לי כשאני נתקלת בשם שלך בטלפון שלי, וכל כך רוצה לראות אותו כשאת מחייגת אליי ואומרת לי: נושי, מה שלומך? אבל כבר שנה וחצי שזה לא קורה.
את הכי חסרה לי כששיר של חוה אלברשטיין מתנגן, ואפילו הילדים יודעים שהיא הייתה הזמרת האהובה עלייך.

את הכי חסרה לי כשאני צריכה לעשות החלטות, ואין לי אותך להתייעץ, לחשוב ולדבר.

את הכי חסרה לי בימי השנה של אבא, שכל הרבה שנים כבר לא כאן, ואני נזכרת איך בתוך השבועות שהוא היה מאושפז, למרות שכבר שנים לא הייתם יחד, עדיין היית שם איתי, לצידו, תמכת ודאגת.
עד היום שהגוף שלו קרס, והוא נפטר מדלקת ריאות בבית החולים, ונשארנו אנחנו, מחובקות יחד.

את הכי חסרה לי כשאני צוחקת, כי אפילו לצחוק זה כואב כשאת לא פה.

את הכי חסרה לי ביום הולדת שלי, כשאני רואה רקפת, כי זו הייתה מסורת אצלך, לברך אותי ולהביא עציץ של רקפת איתך.

את הכי חסרה לי כשאנשים מספרים לי כמה אהבו לבוא אלייך לטיפולים בקוסמטיקה, ואני נזכרת בידיים הטובות, המקצועיות והעדינות שלך.

את הכי חסרה לי כשאני מתעוררת מחלום שהופעת בו, והתחושה שלך לצידי מתפוגגת לי בשניות, ושוב אני עם החוסר שלך שהוא כמו בור ללא תחתית.

אני הכי כואבת ברגעים שהראש פוגש את הכרית, ואני מנסה להירדם, אבל בתוך רגע, אני איתך בארון הממ״ד, יושבות בחושך, לבד, בתוך תחושת ערפל כבד, וקולות ירי בלתי פוסק, ופחד. פחד תהומי. ומחשבה שעוד רגע שזה ייגמר, ויבואו להציל אותך. אבל אחד לא בא.

אני הכי כואבת שלא משנה כמה פעמים בראש שלי אני מריצה סיפור אחר, אני יודעת שהסוף הוא אותו סוף, ואת נלקחת מהבית, אל ביתה של פסי שכנתך, ושם יחד עם 13 אנשים יקרים נרצחת על כלום ושום דבר. והאימה שהייתה בבית הזה רודפת אותי, בכל יום ובכל רגע, אפילו שלא הייתי שם.

אני הכי כואבת שפשוט לא הגיע לך לסיים ככה את חייך. שהאור הגדול שהיית עבורי ועבור רבים אחרים פשוט נכבה באכזריות כזו. סופיות כזו.

אמא, את הכי חסרה לי, פשוט כל הזמן.
היית המקום הבטוח שלי, הסלע היציב, האמא האוהבת, הרכה והמחייכת, הסבתא המסורה וחברה הטובה.

את הכי חסרה לי פשוט כל הזמן, בכל רגע, בכל שנייה.
את הכי חסרה לי כשאני צריכה לדבר איתך כדי שתסבירי לי איך לומדים לחיות בלעדייך, כי זו פשוט משימה בלתי אפשרית.

אני הכי מתגעגעת כשאני חושבת על מה שלימדת אותי, לחייך גם כשקשה, חשיבות המשפחה והנתינה, החברים, האמהות, נאמנות ללב, אומץ ונחישות לצד עדינות, רכות וחמלה.

אוהבת כל כך.

נורית לוי, כלתה:

אני יושבת כאן ומחפשת מילים שכתבתי לך

והחיפוש עובר דרך נהרות של כאב בלתי אפשרי.

תמונות של ומילים על...

כל כך הרבה אנשים שאינם עוד.

ועדיין שנתיים אחרי ואי אפשר להאמין

שמה שקרה הוא שקרה

ואיך? איך קרה?

מצאתי את המכתב שכתבתי והקראתי לך אותו

על הקבר שלך במלאות 30 ימים למותך.

סיימתי בהבטחה שלי אלייך שאנסה לחפש ולמצוא את הטוב,

את האור בתוך כל החושך הזה

ואני באמת מנסה, כל כך מנסה

ויש רגעים שזה מצליח.

אבל עדיין,

אין יום שעובר בלי שאני חושבת עלייך,

בלי שאני מתגעגעת לשיחות איתך,

לחיוך שהיה לך תמיד בעיניים הטובות שלך.

אין יום שעובר בלי שאני מצטערת כל כך שאיבדנו אותך

ככה, באמצע החיים שלך, של כולנו.

ואיך הקיבוץ כבר לא אותו הקיבוץ

והמשפחה לא אותה משפחה

כי שום דבר כבר לא אותו הדבר מאז שהלכת.

ואני מתגעגעת אלייך,

כולנו.

נורית לוי, כלתה:

זמן קצר כל כך עבר מאז אותה שבת נוראית,

השבת שבה נלקחו חיים, שבה השתנו חיים,

החיים של כולנו.

השבת שבארי הפכה מגן עדן לגיהנום עלי אדמות, לעיי חורבות.

השבת שבה קרו דברים קשים כל כך עד שהמח מסרב להבין

והלב לא יכול להכיל.

הכאב כל כך גדול.

ובתוך כל הצער הזה אני בוחרת לחזור לרגעים הקטנים, היפים.

לתמונות שנועה ויעל צילמו בקיבוץ הירוק והמושלם ביום שלפני.

לסיבוב שהיינו עושות תמיד ביחד בגינה שלך או שלי, כדי להסתכל על הפרחים החדשים שפרחו.

לביקור הקבוע שלך אצלנו בערב שישי עם חיוך ועיניים טובות וסלים מלאי אהבה ונדיבות ועוגה שהכנת וסיר שהורדת מהאש שניה לפני שנחרך ועציץ (עוד עציץ) יפה שקנית לי.

לשיחות אל תוך השעות המאוחרות על ענייני רוח וקונספירציה.

למשחקי הקופסא שהיינו משחקים כולנו ביחד,

לטיולים, לפינוקים, לפשטות, לצניעות, לרגישות,

למילה הטובה שתמיד ידעת להגיד בדיוק בזמן הנכון.

חוה יקרה,

תודה שהיית חלק מחיי, תודה על החברות, על העצות הטובות.

תודה שהיית עבור הילדים הסבתא הכי מופלאה שיש!

תודה על העזרה בארגון אירוע בת המצווה של יעל, שהפגיש את כולנו בחגיגיות משמחת, קצת לפני הפרידה ממך ומעוד אנשים יקרים שחגגו איתנו ואינם עוד ואלה שחסרים ואנחנו עדיין מתפללים ומייחלים לשלומם.

חוה יקרה,

מצטערת כל כך על השעות הקשות שנאלצת לעבור דרכן עד שהכול נגמר.

מבקשת סליחה שהיינו במרחק נגיעה ובכל זאת לא יכולנו לבוא להציל.

מבטיחה בכל מאודי שאעשה כמיטב יכולתי בהמון אהבה לשמר ולהדק את החיבור עם המשפחה המורחבת, חיבור שאני יודעת שהיה חשוב לך כל כך.

השארת בעולם הזה מקום של טוב ושל תקווה

אנסה להתחבר למקום הזה באומץ לב ובאהבה

בדיוק כמו שאת היית עושה,

גם כשהימים קשים ומלאי עצב וגעגוע.

בטוחה שעכשיו את במקום טוב ויפה

מוקפת באורו ואהבתו של השם יתברך.

רונית, אחותה:

אותה שבת של ה-7.10 השאירה אותנו בכאב, בצער וללא תשובות.

נזכור אותך תמיד

בחיוך ובנתינה מכל הלב.

תמיד פתחת בפנינו את ביתך בבארי,

והזמנת את כולנו ברוחב לב

בחגיגות, באירועים וסתם כך לביקור משפחתי.

אנחנו האחיות ראינו בך תמיד מקור של ידע בלתי נלאה,

את היית האנציקלופדיה שלנו,

אם זה ברפואה, בעיצוב הבית, בתיקונים, מה קונים מתנה ועוד…

היו לך תמיד רעיונות גאוניים שחילקת איתנו בשמחה.

מידי פעם חגגנו כל האחיות יחד -

עשינו מסיבת פיג'מות, צחקנו, שיחקנו ואף ניהלנו

שיחות עמוקות אל תוך הלילה.

ואת, בכל המפגשים, תמיד חשבת איך לשמח אותנו -

היית מחלקת לנו עלי גפן וזיתים, ופומלות

ואפילו עציץ סיגליות לכל אחת.

תמיד הגעת בידיים מלאות.

ועתה - נשארו רק הזכרונות

ואת חסרה לנו מאוד.

חוי אהובה, נתגעגע אלייך,

אל קיבוץ בארי ואל כל הטוב שהיה לנו יחד,

ואת תלווי אותנו מלמעלה בנשמתך.

אוהבות אותך

אחותך רונית

מיכל בן מלך, כלתו של בן אחותה:

יש רגעים שבהם החושך יורד עלינו מוקדם, גם כשבחוץ השמש זורחת זהובה וחייכנית.

יש רגעים שבהם אדם חש צורך נואש בנחמה, במשהו להתרפק עליו, להישען.

ברגעים כאלה אני נאחזת במילים, בסיפור, בזיכרונות יפים.

אני חשה לא רק צורך אלא חובה לכתוב לך את המכתב הזה, משום שאני מאמינה שבכוחן של מילים לחולל תנועה בעולם. אם תהיינה מילים אלו טובות, גם תנועתן בעולם תהיה טובה ותרבה נתינה, נדיבות ומעשי חסד - ממש כשם שדמותך החקוקה בזיכרוני - הפיצה טוב, אור וחמלה בימי חייה.

חוה יקרה, יש לנו מלוא הטנא זיכרונות וסיפורים יפים.

בכל פעם שנפגשנו תמיד עטפת את ילדיי באהבה משל היו נכדייך שלך, מצוידת במתנות מיוחדות מהקיבוץ, ובחיבוק מלא חום של אישה קטנה, שברירית ועדינה עם לב ענק. תמיד התעניינת בשלומנו והמתקת את זמננו בשיחות בגובה העיניים מלאות בעניין, ברגישות ובעומק.

כמה מילים טובות היו לך לתת ולפזר בעולם. כמה שיחות שבהן צחוקך שזור בסיפורים מרגשים ממלא את החדר. כמה תבשילים וטעמים, צבעים וריחות על שולחנות השבת והחג זכו לניתוח מדוקדק ולעונג משותף.

הזמן עצר מלכת ונשאר מתגעגע לתקופות שבהן היית וחיית.

עבור משפחתך, ילדייך ונכדייך את בית שנותן אהבה, ואהבה שנותנת בית.

זו השפה שלמדת לדבר בה דרך החינוך של אמך, סבתא סלי האהובה, היחסים הקרובים עם אחיותייך ואחייך וגם באמצעות החיים בקיבוץ שהפך לך לבית חם. זו שפת האם שלך, השפה שבה דיברת את המשפחתיות שלך, את הערכים שלך, את הכבוד שלך לבני אדם, את הדאגה לילדייך, את האכפתיות ואת הרגישות לזולתך.

את עבורם ועבור כולנו בית שהמה שמחה, אהבה, רוחב לב והכנסת אורחים.

בית שידע כבוד הדדי, עזרה לזולת, חוכמה וצניעות.

את אדם שידע לעורר השראה באחרים מבלי שהתכוון לכך אפילו, בלי מאמץ, בלי רצון לקבל הכרה או דבר בתמורה. פשוט משום מי שהיית, מי שאת.

פעלת, עשית, והיית שם בשביל אחרים - ובהתנהגות שלך שימשת דוגמא לאיך אדם מעביר את כל הטוב שבו הלאה.

מילים ומעשים היו מתוך מחשבה, הקפדה יתרה, עומק ומשמעות.

גם כשהיה קשה, ידעת להודות על כל הטוב שיש בחייך.

מסע חייך הפתלתל מלא העיקולים והתהפוכות, חיזק אותך והפך אותך לאישה אמיצה שצמחה ובנתה לעצמה חיים מלאים וטובים.

ראית הכל ושמת לב לכולם. ואף אחד לא נשכח מלבך. כולם קיבלו מענה. כולנו קיבלנו חלק ממך, את החלק הטוב שבך.

השארת כל כך הרבה טוב אחרייך, ואנחנו זוכרים.

דודה חוה האהובה שלנו,

אנחנו יודעים עכשיו שיש שני מיני זמן.

עת ניכנס למכונת הזמן המסתובב החוזר, בבת אחת ניסע אחורה לריחות הסירים, לצחוק המתגלגל, לעיניים הטובות, לחיבוק המכיל והעוטף.

אבל הזמן אינו עוצר. הוא זורם והולך, וזו גזרה קשה מנשוא למשפחתך ולאהובייך.

ואם אני שואלת את עצמי מה זה בא ללמד אותי, אני עונה לעצמי שברווח שבין המילים, ישנן שאלות שתיוותרנה ללא מענה.

שמציאות מולידה לעיתים רגעים משוגעים וחסרי היגיון.

שהאמת נמצאת שם עמוק פנימה, אבל היא צריכה לצאת אל האור.

שעם הזמן, זכרונות הופכים לשובר גלים, שאליו מתנפצים רגעי כאב ועצבות, מחשבות ותהיות.

ויחד עם זאת, הזיכרונות ממך מאירים את הדרך, מכוונים ומדריכים.

דמותך, אישיותך והמורשת שהשארת אחרייך יישארו איתנו וילוו אותנו.

כדי שנהיה אנשים טובים יותר.

כדי שגם בהיעדרן של תשובות, קצב הלב, הלב האוהב שלך, ישקיט וירגיע, ויזכיר לכולנו לשמור מכל משמר על האמונה בטוב, האמונה באנשים, האמונה בנתינה, האמונה באהבה...

הישארי עימנו בחלומות, בזיכרונות, בסיפורים, בחיוכי שבת וחג, באחדות, ברעות, במשפחתיות.

הישארי עימנו בתהיות החיים, במדרונות הצער, ברגעי האושר, בנצנוצי ההודיה על הטוב.

הישארי עימנו כפי שהיית בחייך - טובה, נדיבה, חומלת, מכילה, מחבקת, מחזקת, צוחקת.

היי שלום, חוה אהובה.

חיבוק גדול שלוח ממני אלייך במרומי שמיים מלאי ענן, דמעות וזכרונות.

אוהבת.

דקלה עוז דוויק, בת אחיה:

זכרונות ילדות שלי שעולים ומתערבבים, על חוויות מסוג אחר, בקיבוץ. אחד הזכרונות החזקים מהילדות שלי הוא של החתונה שלך עם מייק. אני לא באמת יודעת למה, וגם הייתי ממש קטנה, אבל אני ממש זוכרת מהחתונה, ואולי זה פשוט מתמונה, את החיוך שלך. חיוך רך, אמיתי ועמוק, שהיה לך כמעט בכל פעם שנפגשנו.

לחיוך הזה תמיד נלוותה התעניינות אמיתית בשלומנו בקול רגוע ומרגיע, ותמיד עם הזמנה לבוא לקיבוץ. ההזמנה הזאת לא פסקה מלהגיע גם כשגדלנו והתבגרנו ובאמת, ניצלנו אותה מפעם לפעם בביקור בנגב או באיזה חג.

אבל, אהובה, כל הזכרונות הנעימים האלו לא משתווים לזכרונות החזקים שלי מהשנים האחרונות. בשנים האלו הרגשתי שהתקרבנו, כשתי נשים בוגרות ועצמאיות, שמרשות לעצמן לחשוב בניגוד לרוב העולם ולעמוד על דעתן מול מתקפות לא פשוטות. אני מתגעגעת לשיחות העמוקות שהיו לנו בימים האלו, להתעניינות אחת במצבה של השניה ולחיזוק ששאבתי ממך. מי חשב אז שהמתקפות הקשות באמת עוד לפנינו. מי חשב אז שהחיוך הרך שלך, האכפתיות והדאגה שלך לכל מי שסביבך, כל אלו יגדעו על ידי כל כך הרבה רוע, שלחלוטין יגמד את כל התקופה שלפני.

קשה לי לחשוב על כל מה שהיית צריכה לעבור בשעות האחרונות לחייך. הזמן לא עושה את זה קל יותר וגם לא כל מה שקורה מסביב מאז אותו יום ארור.

אז אני בוחרת רק לחזור לאותה תמונה מהחתונה ולזכור את החיוך שלך, החיוך הרך ההכי אמיתי והעמוק, שחודר עמוק עמוק.

מתגעגעת המון, שלך, תמיד, דקלה.

עדי דוויק קלדס, בת אחיה:

חוה האהובה,

אני זוכרת אותך כדודה חמה מאוד ומלאת לב. לא נפגשנו לעיתים קרובות, אבל בכל פעם שנפגשנו, תמיד עטפת אותנו בחיוך רחב, כזה שיוצא מהלב ושממנו היה ברור עד כמה שמחת לראות את המשפחה.

היה תמיד כל כך נעים להיות בחברתך. לי, לגיא ולילדים נתת תחושה טובה, מכילה וחמה. אני מתגעגעת לזה מאוד.

אני זוכרת שכשהילדים היו קטנים הזמנת אותנו לאחד החגים בקיבוץ. הגענו, ואת, כמו שתמיד היית, שמחת, חיבקת, והובלת את הילדים להכיר את הפרות, העגלים ושאר החיות. זו הייתה חוויה פשוטה ויפה, שנשארה חרוטה אצלנו בלב.

גם במפגשים המשפחתיים אצל מיכל, שהיו אחת לשנה-שנתיים, תמיד היה כל כך כיף ונעים לפגוש אותך. בפעם האחרונה - שאולי הייתה כמה חודשים, ואולי שנה, לפני ה-07.10 - הכנת ירקות בתנור עם סויה. אני זוכרת כמה אהבנו אותם, ואיך הסברת לי בסבלנות איך הכנת אותם.

השיחות איתך היו תמיד מלוות בחיוך וברוחב לב. זה משהו שלא אשכח לעולם.

עוד כשהייתי ילדה, בכל פעם שבאנו אלייך, הרגשנו רצויים ואהובים. תמיד דאגת שיהיה לנו טוב, שיהיה נעים - שנרצה לבוא שוב.

אני מתגעגעת מאוד וכשאני כותבת את המילים האלו, אני ממש מצליחה לראות אותך עם החיוך הרחב והתלתלים שלך 😊

מזל מלכא, אחותה, באזכרת שנתיים:

שנתיים… לשמחת תורה - האחת הפכה להלם ואלם במתקפה הנוראית שהנחיתו עלינו אוייבינו והותירו אותנו עם אובדן גדול, כמעט בכל בית בישראל בין הנרצחים בזדון ובין הנופלים בקרב על קיומנו.

ושמחה שנייה בלתי שלמה בערב שמחת תורה שבה חזרה הנשימה בלבנו על חזרת אחינו שהיו חטופים בידי החמאס - ודאגה כואבת על החללים שנותרו בידי האויב, ואנחנו מתפללים לשובם כדי שימצאו מנוחה בקבר ישראל.

עצרנו את הנשימה באופן בלתי רצוני. האופק היה מעורפל וחשוך.

מצד אחד חייבים לקום ולעשות כדי לא לטבוע בים העצב והכאב

ובמקביל הלב נאטם.

ועכשיו מרגישה שמותר לבכות, להתאבל על הכאב הפרטי. אישי.

לפנות מקום כדי להרגיש את החסר.

ואת כל כך כך חסרה לנו חוה יקרה.

מצד אחד נשמתך נחה, וגופך אינו סובל.

ובמקביל, את חסרה לנו, בנוף המשפחתי.

כי מתעורר הגעגוע הבלתי נתפס - אלייך, אחותנו האהובה

לחוה - שאהבה לחבק, להעניק, לתת ולהשפיע טוב

לחוה שלנו

שנחה בשלום

ומלווה אותנו מלמעלה, ואומרת:

תמשיכו

תיבנו

תשקמו

תדאגו שיהיה טוב לכולם.

אנחנו מלמעלה נלווה אתכם. כדי להבטיח שאתם ממלאים אחר הצוואה האחת

ואהבת לרעך כמוך.

וכן, אנחנו ממשיכים ומנסים לייצב לעצמנו איזו שיגרה.

חווה יקרה, אצל רעות, מאי וסתיו - נולדה לך נינה מקסימה, לבטח את מלווה אותה וגאה בה.

אצל נעם ועומרי, רומי ועידן - הנכדים המקסימים שלך, מנסים להשתלב בפורטוגל אבל את חסרה להם, כי היית כל כך נוכחת בחייהם.

אצל עמית ונורית, חגי, יעל ונועה - הם מתבגרים יפה וסוללים לעצמם את השביל בהצלחה.

ואנחנו האחיות, במבנה חסר.

אבל את בלבנו

באותו יום נורא זה נגמר קשה לכולנו.

ועכשיו נשמתך מלווה אותנו, כי את חייבת להמשיך לדאוג לנו וללוות אותנו מלמעלה, כדי להיות בטוחה שכולנו בסדר.

אנחנו ממשיכים להתפלל ולבקש שלהקרבה שלכם תהיה משמעות, ונדע לחבק איש את רעהו ולהבין שאין לנו ארץ אחרת בשביל להילחם עליה ולחיות בה בשלום בינינו ובתוכנו.

מתן שוטיג, בנם של אורה ודני, חברים טובים:

מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי בבארי כמו בית בזכותך. לא היה יוצא לנו לבקר אותך לעתים קרובות מידי אבל בכל פעם שהגעתי אלייך, עם המשפחה או לבד, שמחת שהגעתי ותמיד בחיוך, חום ולב רחב.

אני זוכר שהייתי מגיע לפעמים מהצבא לבד, קופץ רק להגיד שלום, או פעם אחת שאפילו הגעתי עם כל הצוות מהיחידה וארגנת לנו סיור וארוחה בנדיבות ובספונטניות, והכל בשמחה ואהבה ורק בשביל לעשות טוב למען האחר.

אני כל כך מצטער שלא יצא לי להגיע יותר, לחוות ממך יותר ולשמוע אותך, שהבנות שלי לא יכירו אותך טוב ושחלק שהיה חשוב לי מאד בחיים נעלם.

הערצתי את השקט והרוגע שראיתי בך, מעולם לא הבחנתי בך מאבדת את שלוותך ותמיד ייחלתי לעצמי את החוזקה והעוצמות הללו. בטוח שהם ליוו אותך עד הסוף. מתגעגע מאד.
 

אורה שוטיג, חברה טובה:

הקשר בינינו התחיל בזכות נעם - התינוקת הקטנה שטיפלתי בה - ומאז הפך לחלק עמוק ומשמעותי בחיים שלי. גרנו אז בקיבוץ בארי, וכשעזבתי את הקיבוץ, הדבר היחיד שהחזיר אותי שוב ושוב היה את. בכל ביקור ידעתי שיש לי שם בית אחד שנשאר לי - הבית שלך.

הילדים שלי גדלו בתחושה שאת לא רק חברה של אמא, אלא משפחה ממש. דודה. מישהי שהלב שלה תמיד פתוח, שמקבלת אותנו בשמחה, שמחה אמיתית שמחממת את הלב. בכל אירוע, בכל חג, תמיד התקשרת, הזמנת ולתת תחושת שייכות.

גם אם דיברנו רק פעם בחצי שנה, בכל פעם שנפגשנו או שדיברנו - הרגשתי כאילו לא עבר יום. היית מספרת בגאווה על הילדים והנכדים, שואלת על שלי, צוחקות, משתפות, מעבירה לי מתכוני בריאות מנעם.

חוה נלקחה מאיתנו. האובדן שלה הוא פצע פתוח, חסר שאי אפשר למלא. השיחות איתך חסרות לי.

לילדים ולמשפחה האהובה - זכיתם באמא וסבתא יוצאת דופן, אהובה באמת. ואני זכיתי בחברה של הלב, שהפכה חלק מהמשפחה שבחרתי.

חוה תחסר לי תמיד. תישאר איתי בכל זיכרון, בכל מחשבה.

רבקלה קרול, חברה קרובה:

תמיד אמרתי שמה שהיה בינינו זו לא סתם עוד חברות.

זו - ברית.
מהיום הראשון שבאתי עם ליאור לגן חצב ואת קלטת אותנו, נרקם בינינו קשר עמוק שנמשך ונמשך לאורך כל השנים.

היית בת בית אצלי

ואצל המשפחה המורחבת שלי.

וכך אני אצלך. אצל סבתא סאלי והאחיות שלך.

חלקנו יחד לאורך כל הדרך - חיבוקים וחיוכים משותפים.

וגם - קשיים משברים ודמעות.

אבל תמיד היה היחד, ויחד חזק.

אהבתי אותך ואת החברות הזו.

חברות של יום יום.

והיא ואת כ"כ חסרים לי.

אין יום שאני לא חושבת עלייך.

נזכרת בחוויות המשותפות שלנו.

חזי יחזקאל, חבר קרוב:

אני עומד פה ולא מאמין

ככה פתאום בבוקר שקט ורגוע

פרשת כנפיים ונעלמת

בני עוולה עברו בביתך ולא פסחו עלייך .

את יודעת, הקשר החברי בינינו היה עמוק במשך שנים.

יחסרו הימים בהם הלכנו לחפש ולקטוף כל מה שהיה לעצים לתת .

יחד חרשנו את הפרדס.

כמה ימים לפני השבת השחורה יצאנו יחד לקטיף בפרדס . ואת כרגיל מעמיסה ומחייכת שיהיה מלא לחלק לילדים.

ואיפה עצי הזית שכל כך אהבת

ועצי הפקאנים שגם אותם כל כך אהבת.

וככה חוה נגדעה ונעלמה חברות של שנים.

חוה, עצוב ובוכים הימים בלעדייך.

חסרונך חסר בכל מקום בשבילי בארי

אזכור ואנצור אותך לעד.

יהי זכרך ברוך

רוזאנה, חברה מלימודי הקוסמטיקה:

חברתי האהובה חווה-חווש.

קשה לי לכתוב את המילים האלה, הלב שלי כואב ודואב מאז אותו יום נורא, ה-7 באוקטובר שבו נלקחת מאיתנו בקיבוץ בארי, הקיבוץ בו חיית מאז שהיית ילדה קטנה.

באותו יום נורא הסתובבתי בבית, לא מבינה מה קורה. הצלחתי להתקשר אלייך ואת ענית, אני כל כך מצטערת שלא דיברנו עוד אבל אמרתי לך: "חווה תתחבאי", ואת אמרת שאת בארון מתחבאת. באחת בצהריים סימסתי לך: "חווה?", וכך נשאר עד היום.

אני זוכרת אותנו יחד צוחקות ולומדות קוסמטיקה. ביום הראשון של הלימודים ראיתי מישהי קטנה עם סיגריה בראון חומה וארוכה, רגליים משולבות בנינוחות על השולחן ומחייכת בפתיחות ואמרתי לעצמי: זוהי מישהי מיוחדת.

כל אותה שנה למדנו יחד עם קבוצה קטנה של חברות, צוחקות, אוכלות, עושות טיפולים אחת לשנייה ולומדות את החומר. מאז היינו חברות ושמרנו על קשר.

אהבתי לבוא אלייך לקיבוץ היפה - בארי. הייתה בו אווירה אחרת מהקיבוץ שלי והרגשתי אהובה. אח"כ הגיעה מזי (חברת ילדות שלי) ונשארה לגור בבארי והמשכתי לבקר את שתיכן. הכרתי את משפחתך המקסימה, דרך החתונות של הילדים, לידת הנכדים, הבית הישן בקומה השנייה ולבית החדש. הכרתי גם את משפחתך המורחבת, האחיות שלך האהובות ואמא שלך. העברנו הרבה ידע בינינו בקוסמטיקה. אני עשיתי לך מסאז' ואת עשיתי לי טיפולי פנים, איזה כיף של ידיים היו לך, טובות.

כששיפצו לך את חדר הקוסמטיקה, נתת לי את הרהיטים שלך והם היו איתי להרבה שנים, במיוחד את השידה שיהודה בנה לך בנגריה. עד עכשיו אני מסתכלת על המיטה שלך אצלי ועולה בי עצב, ככה הרגשתי שאת איתי כל הזמן. אני מצטערת ומרגישה אשמה שלא ליוויתי אותך כשעברת טיפולי הקרנות, אבל לפחות הגעתי כשהיית חולה מאוד ואת בקושי דיברת.

תמיד תמכת ולא שפטת ודיברת ברוגע, הרגשתי שאת מאזנת את כל הסערות והדרמות שלי.

תמיד צחקנו כשהייתי בדרכי לבארי והסתבכתי בדרכים. אז עוד לא היה ווייז וכמעט הגעתי

לבאר שבע בטעות באחת מהפעמים. בסוף הכנתי מפה קטנה לפי ההוראות שלך והיא

הייתה אצלי קבוע בארנק.

ביתך היה הבית הכי חם שהכרתי ותמיד נכנסו חברים. אני נזכרת בך נוגעת באוזן ימין ומחייכת, תמיד היית מושכת בה. איך הייתי מרימה אותך בחיבוק כי היית קטנה ואני גבוהה.

מאז שעזבתי את הקיבוץ ועברתי צפונה היה לי קשה לבוא אלייך, עבדתי בשתי עבודות והטיפול בהורים, אבל שמרנו על קשר תמיד. פעם אחרונה שנפגשנו היה כשאמא שלי נפטרה והגעת עם מזי. אני לא נפרדת ולא מספידה, את כל הזמן פה מסביבי ובימי שישי באופן קבוע מדליקה לך נר זיכרון. בחלום אני רואה אותך הרבה עם מזי ותמיד קשה לי המחשבה כמה פחדת, חוסר האונים ושלא יכולנו להציל אתכם.

עדיין לא ביקרתי את קברך בבארי, החשש מלהגיע לאזור ולראות את המקום, הבית שלך

והתחושות שיעלו קשות לי, ועל כך אני מצטערת.

אז אני עדיין מדברת איתך ותמיד תשארי אצלי חווש המיוחדת והאהובה.

ערגה, חברה טובה:

חוה יקרה, היית עבורי חברה טובה טובה, כשבאתי אלייך תמיד הייתה אוזן קשבת עבורי. התייעצתי איתך על המון נושאים. היה כיף לבוא אלייך לשתות קפה ולטעום מהעוגות שהיית אופה. ממי אבקש קרם שחסר לי? היית אלופה בקוסמטיקה!!!

חוה, את חסרה לי מאוד, נשארתי בלי חברות טובות. עצוב לי מאוד.

לא אשכח אותך, חווה יקרה. אוהבת אותך המון.💔💔

דליה קינן, חברה טובה: 

אוצרת ואמנית, חברת קיבוץ רמת רחל.

חוה יקרה לא שערתי ברוחי שאצטרך להנציח את דמותך ביצירותי, למרות ההערצה שלך לאמונות שלי, מבחינתי זה מוקדם מידי. חוה, את אהבת אמנות על כל גווניה ודאגת לטפח את ביתך בטוב טעם ועם אופי שהיה שמור רק לך, הוא שיקף את עדינות ורוך ליבך.

מכל פינה בביתך הציץ עוד זיכרון לאהבה שרכשת לאמנות ולילדיך ויקיריך. חוה, את כל כך חסרה. לקח לי זמן עד שחזרתי ליצור אחרי הטראומה, היה ברור לי שאני אביא את הטרגדיה שלך לביטוי בגוף העבודות שאני מתכננת להציג בתערוכה.

בעבודות אלו אני עוסקת במיחזור - הדפסים פגומים, ציורים ישנים שהוצאתי מארון הציורים שלי. אני גוזרת אותם לרצועות ארוכות ושוזרת אותם כשתי וערב.
בתהליך הזה, אני מטפלת בטרגדיה של חברתי חוה בן עמי מ-7 באוקטובר. אני קורעת ומשחררת את הדימויים הישנים שבציור: עבורי היא פעולה פיזית - ופורקן רגשי של כאב, תסכול וצער. יש בה מימד של אלימות - מעשה המבקש לערער על המציאות הקיימת ועל זוועות המלחמה.

יהי זכרך ברוך

חברתך האוהבת.