חנה סיטון

חנה נולדה במושבה מגדיאל (כיום הוד השרון), ביתם הבכורה של פנינה ושלמה וייסבלט ז"ל. הוריה, ניצולי שואה מפולין, הכירו והתחתנו בארץ, ולימים נולדו להם גם דני ופסי. פנינה, אמה, הייתה עקרת בית ושלמה, אביה, היה ממקימי תנובה, שם עבד כל חייו. בבית דיברו יידיש והם חגגו את חגי ישראל באופן מסורתי ושמרו על כשרות. ביתם היה בית צנוע ונעים, ובני הבית התנהגו בכבוד ובנימוס אחד כלפי השני. היתה זו ילדות מאושרת, בבית אוהב עם חצר גדולה ובה משחקים שהאב בנה.

את התיכון סיימה בבית הספר למנהל ומזכירות "השרון", ברעננה. שנתיים עבדה כפקידה בפז-גז, עד לגיוסה לצבא. אחרי חצי שנה בשל"ת בקיבוץ סאסא, עברה לשרת בגולני והשתחררה ב-1970. שנה לאחר מכן נישאה ליצחק סיטון, המכונה ״זיזי״, ונולדו הילדים ליאור, טל, נועה ורן. חנה הקדישה את עצמה לטיפול בילדים ולעבודתה כמזכירה בבית ספר ״עמל״ ואחר כך בבית ספר לחינוך מיוחד "הוד".

חנה היתה אמא שידעה לתת לילדים את החופש והעצמאות, ויחד עם זאת להיות משענת איתנה ברגעים קשים ושמחים. היא הייתה הדבק המחבר של המשפחה. בשנת 2001 החל בעלה יצחק לעבוד באפריקה וחנה תמיד הייתה על הקו – בינו לבין הילדים ולימים הנכדים, שומרת על התא המשפחתי חזק ומאוחד. חנה הייתה חברת אמת לחברותיה הקרובות, עם חיוך ענק ומרץ לעשייה, תמיד ידעה להוציא את כולם מהבית החוצה, לפעילות, לטבע, לחיים.

בכלל, חנה טרפה את החיים. מוקפת תמיד חברות רבות, ביניהן פסי אחותה האהובה, עושה טיולים משוגעים של חבר'ה כאילו זה עתה השתחררה מהצבא. סין, יפן, הודו, נפאל – כבשה יעדים והגשימה חלומות. בתקופות שהייתה בבית התגלתה כתולעת ספרים, אוהבת לבלות במוזיאונים והופעות, במסעדות ובשווקים, ולהישאר בים עד השקיעה. בשנים האחרונות גילתה את עצמה גם באומנות, ציור ורקמה. תמיד הייתה נמרצת וחיובית ומלאת אהבה לחיים.

חנה ופסי היו אחיות, חברות בלב ובנפש, אוהבות, תומכות בלי סוף. מעולם לא רבו, ובאמת ובתמים נהנו להיות יחד – בלתי נפרדות.

וכך גם מצאו עצמן יחד בערב שמחת תורה. חנה, יצחק וטל בנם, בילו עם פסי וילדיה, בקיבוץ בארי. המשפחה התכנסה כמו תמיד לארוחת שישי. הם רקדו ושרו יחד ב״חדר האוכל״ המשפחתי. למחרת, בשבת ה 7.10, ב-6:30 בבוקר עם הישמע האזעקות, נכנסו כולם לממ״ד. מתוך חדר הממ״ד חנה עוד התכתבה ודיברה עם ילדיה וחבריה. הקשר נותק בסביבות אחת בצהריים כשהמחבלים פרצו את דלת הבית והממ״ד. על פי עדויות, יצחק נורה ונהרג במקום בעודו חוסם בגופו את הדלת יחד עם טל, גם הוא נפצע בירך ונותר פצוע ומדמם בשעה שהמחבלים קיבצו אל הבית אנשים נוספים מבתים שכנים. שעות רבות התנהלה לחימה בין כח גדול של מחבלים וכוחות ימ״מ וצבא. לקראת הערב נורו כלפי הבית פגזים של טנק. מתוך 14 בני ערובה, שתי נשים נותרו בחיים כדי לספר על הרגעים האחרונים.

חנה הייתה אדם של אנשים, ראתה את האחרים באמת, מלאת רצון טוב ואכפתית כלפי הסובבים אותה. לכן היה כל כך קל לשתף אותה בדברים, להתייעץ איתה ואין אדם שלא אהב אותה. ישרה וישירה, אומרת את האמת גם כשלא נוח לשמוע, ובעיקר אמיתית, חפה מכל זיוף או רוע. תמיד נוהגת מתוך אהבה ודאגה לאחר. מתוך חדר הממ״ד עוד הספיקה לכתוב לילדיה ״מזל שאנחנו כאן ופסי לא לבד״. כזו הייתה חנה.

בת 73 במותה. 

יהי זכרה ברוך.