יובל בר

איתי, בנו:

"אבא ואמא היקרים אבא ואמא שלי. 

יש רגעים בחיים שהמציאות מרגישה לי כמו חלום, לא תמיד על הצד הטוב או הנעים. למעשה בשבועיים האחרונים מאותה שבת מקוללת המציאות היא סוג של סיוט. כזה שבאלי להתעורר ממנו ומהר. הכאב, השבר והחולשה האמיתיים צצים שמרגע לרגע אני מבין שאף אחד לא יעיר אותי כאן. ולא משנה כמה אני בעצמי ינסה, אני נוכח לגלות שאני כבר ער, וזו אשכרה המציאות. מציאות מעוותת מלאת אובדן, כעס ובורות בתוך הלב, והיא אינה ברת תיקון. 

אמא ואבא, הלוואי שהייתם שורדים את אותו יום, הלוואי שבכלל הייתם באים לבקר אותנו בפרדס חנה, הלוואי שלא היו מחרבים כל פיסה טהורה ויפה בביתכם ובקיבוץ. הלוואי שהייתם כאן איתנו.. הלוואי. לקחו ממני ומאחיותיי את אבא ואמא המדהימים, לקחו מאחיינים שלי את סבא וסבתא שהם כל כך אהבו, לקחו מסבתא שלי את בנה הבכור והיקר, לקחו מדודיי אח ואחות כל כך טובים. לאן שלא אסתכל אני אבחין ממי לקחו אתכם, כי כאלה הייתם. אור ענק ולב פתוח ונותן לכל אחד ואחת. 

עבורי, אתם הייתם הביטחון והבית הכי בסיסיים וטבעיים שלי בעולם הזה. אתם וביתכם הייתם עבורי ממלכה של חופש אהבה ונחת. לבקר אתכם בקיבוץ אחרי כל הטירוף של חיי מחוצה לו היה בשבילי כמו לשבת על קשת בענן. החיבוק החם והנשיקה מאמא עם הגעתי. המבט ההמום של אבא בכורסא שכבר רק רוצה לספר לי על משהו שקרה, כאילו לא עבר כבר חודש מהביקור הקודם ומבחינתו רק ממשיכים שיחה ישנה. ההליכה של אמא בסלון עם שמלת פרחים צבעונית שרה לעצמה ומגניבה חיוכים כשרואה אותי על הספה רואה סרט עם פופקורן ואומרת "אוי נוש אתה חמוד". לשבת בחמישי בערב לראות כדורסל עם אבא שנרדם אחרי 10 דקות, נוחר בכורסא שלו וכל התלהבות שלי מהמשחק קם בבהלה ומחזיק ער עוד 20 שניות בלחץ, היו פעמים שהערתי אותו בכוונה והתלהבתי גם כשלא היה צריך רק כדי לראות אותו שוב ככה. להירדם על הספה ולעבור באמצע הלילה למיטה הישנה שלי בחדר ילדותי. להתעורר בבוקר למנגינות השירה של אמא או לרעש של אבא שוטף את הכלים. קפה וסיגריה עם אמא בפרגולה והשקט שמסביב. לילות בסלון עם אבא בהרצאות על מוזיקה ובסיפורים מאחורי השירים. זה פשוט לא ייאמן, כמה הייתם אנשים מלאי חיים והתרגשות מהדברים הכי קטנים ופשוטים שיש. כמה אהבתם את הביחד איתנו, עם הנכדים, עם בני ובנות הזוג ועם כל אחד שדרך אצלכם בפתח הבית. בית של חופש ובלאגן מדברים בצעקות קופצים משיחה לשיחה ומנושא כזה לאחר בשניות. אני כל כך מתגעגע לזה. 

אני זוכר שהייתי חוזר ממסיבות במדבר עם חברים שעוד לא הכרתם היינו עושים אצלכם הפסקת קפה וארוחת ערב בדרך חזרה צפונה. כולנו מלאי אבק, מסריחים בטירוף ומנוצנצים ובתוך שניות כולם הרגישו בית, נינוחים להיזרק על הספה למרות כל האבק, אוכלים ביחד ומספרים חוויות בין כל הרעש והבלאגן של הנכדים מסביב. העיניים שלכם אבא ואמא היו העיניים הכי לא שיפוטיות שיש. רק קבלה ונתינה, בתנועה הכי אורגנית שיש. לא התאמצתם בשביל זה ולא למדתם את זה, זו פשוט הייתה חלק מהמהות הכל כך יפה שלכם. את המהות הזו כל מי שראה ופגש אתכם התרגש ממנה. 

שהייתם באים למסיבות בהם ניגנתי רק כדי לראות ולהרגיש אותי, עוברים דרכים לא דרכים, באמצע שום מקום, אמא נכנסת לרחבה עם הטייץ הצבעוני והמשקפי שמש ישר מגיעה לעמדה לתת לי חיבוק מול כולם ורצה לרקוד, ואבא נכנס עם מצלמה ומתעד הכול כדי לשלוח לקבוצה של המשפחה. ואז כל המסיבה אני שומע מכולם כמה הם עפו עליכם וכמה שאתם מדהימים וכל כך נהנו לרקוד ופשוט להיות לידכם. ועוד אחרי הסט שלי ישבתם עם חבריי בקנטה, אכלתם חטיפים ושתיתם בירה. כמה שהנפש שלכם היתה צעירה, הרפתקנית וחופשייה. וכמה ליבי התמלא שהייתם חלק מההגשמה שלי. 

אבא ואמא, אני רוצה להודות לכם על כל מה שהעברתם לנו ולימדתם אותנו תוך כדי החיים, וגם עכשיו שאתם כבר לא איתנו פיזית. אני רואה אצלנו במשפחה גם עכשיו את הליכוד, הביחד ואת אנרגיית החיים הזו. אני יודע שזה הדבר שהכי רציתם שנקיים ונחייה כאן. ויחד עם זאת, זה כל כך קשה שאתם כבר לא כאן איתנו, הבור הזה גדול ואין דבר שיכול למלא אותו. אני לרגע מרגיש טוב וצוחק ובאותה נשימה אני נזכר שאתם לא כאן, המשפחה ביחד מדברים ונהנים ואז שוב אתם לא כאן, אני נהנה מארוחה טעימה או קפה של בוקר ושוב אתם לא כאן, פוקח את עיניי לבוקר יפה אך אתם לא כאן. זה תופס אותי בכל מקום במשך שבועיים בכל רגע. וזה רק הולך ומתחזק מאותו יום שלישי לפני 5 ימים. אותו יום בו התבקשנו להתאסף בחדר במלון מול הנוף הסוריאליסטי של ים המלח, ובו קיבלנו את הבשורה הקשה מכול. הבשורה שהכריעה כל פיסת תקווה או אמונה שסחבנו, אתם לא נעדרים, אתם לא מתחבאים ותכף תתקשרו אלינו, אתם מתים. ומשהו בי גם מת באותו הרגע. אנשים או יותר נכון מפלצות מלאי חושך, רוע ומלחמה קצרו את חייהם של הוריי מלאי האור, האהבה והשלום. ממש כך. סוף רע הוא אחד הדברים הכי קשים שיש. 

אמא ואבא, חשוב לי שתדעו שלאחר הבשורה בין כל זעקות הבכי והדמעות שלא חדלו מלרדת היינו ועודינו יחד. התחבקנו כולם ובכינו, אפילו הקצינה ואנשי הצוות שהיו בחדר שיתפו והבינו איזה הורים ואנשים הייתם דרכינו. 

אתם המאסטרים שלנו, אמא ואבא אתם לעד תהיו המלך והמלכה של ממלכת המשפחה שלנו. הביחד לא יהיה אותו דבר בלעדיכם, אבל הוא יהיה ואתם תפעמו בו בכל רגע. אתם בליבנו לעד ואני יודע כמה אתם גאים בנו מלמעלה בתוך התקופה הזו ושמחים שכולנו חיים וביחד. עד השנייה האחרונה הייתם יחד קרובים ואוהבים. ההורים המיוחדים שלנו והסבים הכי מרגשים בבית של כולנו. ברגעים האחרונים לא רציתם שנדאג לכם ורק שאלתם את תומה ומורן מה מצבן בתוך כל התופת, חשבנו שאתם תהיו בסדר, שידרתם ביטחון וקלילות. עד הסוף הייתם יחד ושמרתם עלינו. שלחתם קרן של אור והגנה לבנות ולנכדים שלכם שניצלו דרך כל כך הרבה נסים. 

אמא ואבא שלי, אין שנייה שאתם לא חסרים לי אתם איתי ואיתנו בכל נשימה, נזכרים ומתרפקים על רגעים וזיכרונות, בוכים הרבה ומתגעגעים. אתם ההורים הכי טובים שיכולנו לבקש. זכינו בהורים כמוכם. מבטיח להמשיך את דרכיכם האנושית והיפה ולהעלות לכם המון חיוכים ונחת שם למלעלה. אני אוהב אתכם כל כך ומתגעגע בטירוף. תודה על הכול הורים אהובים שלנו, אין כמוכם בעולם נוחו בשלום ובאהבה. לעד. אנחנו. ביחד." 

תום, מורן, נוי ואיתי, ילדיו:

שנה בלעדיכם.

שנה שלפעמים מרגיש כאילו הכל קרה אתמול.

שנה שכל דבר מזכיר אתכם.

כל חוויה, כל שעה ביום, כל דבר שרואים בעיניים קשור

אליכם, קשור אלינו, קשור לחיים שלמים שקדמו ליום הנורא ההוא.

במשך השנה הזאת, הבנתי כמה בנו יש אתכם.

הילדות שלנו אתכם לימדה אותי כל כך הרבה

ולפעמים אני פשוט תופסת את עצמי מתנהגת כמוך

אמא, או מדברת ממש כמוך אבא.

התחלנו ארבעתנו משתמשים על בסיס קבוע במילים

שהיו מיוחדות רק לכם, והתנהגויות שלכם ששנים

ראינו וחיינו איתם פתאום ממלאים קצת את ריק שנוצר

תמיד הייתה בי איזושהי גאווה על התא המשפחתי

הנדיר שיצרנו. שאתם יצרתם.

אמא, איזו אמא הייתה לנו

אמא שכל חודש שינתה צבע בשיער ואותנו לימדה לא

להיקשר יותר מידי למוכר, להמשיך הלאה, לשנות, להתחדש.

אמא שגם בשתיים בלילה כשתקבל מאתנו שיחה

תגיע לכל מקום שנצטרך אותה. וזה קרה לא מעט פעמים.

היום אני מבינה שאין דאגה כמו דאגה של אמא.

אמא עם 200 אלף זוגות נעליים בארון שבסוף תמיד

הלכה יחפה לכל מקום – וככה הבנו שלא משנה כמה יש לך –

בסוף תמיד עדיף לחזור לפשטות ולטבעי.

אמא שלקחה על עצמה את ארוחות שבת אחרי שסבתא תמר נפטרה

ועל השולחן בכל שבוע היה מאכל לכל סוג של סועד – ובחיי שהיינו ביקורתיים,

מגוונים בדרישותינו. מדהים שאף פעם לא מאוחר ללמוד משהו חדש.

אמא שמעוותת מילים ספק בכוונה ומכניסה לכל

משפט איזו מילה באנגלית וצוחקת איתנו על עצמה –

מדגימה לנו על חשיבות ההומור העצמי.

אמא ששורקת עם רשת גימל בשישי אחה"צ ומחברת אותנו חזק לשירי ארץ ישראל.

אמא שבכל שעה ביום תקבל לידיה נכד חולה, נכדה בחופש,

נכד שרוצה משהו מתוק, נכדה שמתגעגעת לסבתא,

נכד שביקש לעבור לגור אצל הסבים ולקח איתו תיק עם בגדי החלפה.

פה כבר הבנו שאין כמו סבתא בעולם.

אמא, בצבעוניות שלך איחדת את כולנו סביב הבית הפרטי,

פינת הקסם שלך ושל אבא.

ואבא, איזה אבא זה היה.

אבא שמדפיס מפה מהמחשב ומסמן לנו בעט את המסלול לפרטי פרטים

מבארי לכל מקום בארץ עוד לפני ימי הווייז –

מלמד אותנו בדרכו על שבילי ארץ ישראל ועל דאגה של אבא.

אבא שיושב אתנו בסלון ובלי שום אזהרה,

ערב רגיל ביום חול הופך ללילה של סיפורים מאחורי השירים

כשהוא בשיא ההתלהבות ואנחנו כבר מפהקים – מראה לנו שבלי מוזיקה אין טעם לחיים.

אבא שצמא לשמוע סיפורים מיוחדים מחיי היומיום של כל עובר אורח

והופך בעצמו חוויות אישיות לסיפורי העולם הקטן ביכולת כתיבה מופלאה ומיוחדת.

אבא שהיה המעריץ מספר אחד של כל אחת ואחד מאתנו

ונשאב לכל עולם אליו נמשכנו אנחנו – שחייה, מוסיקה, כדורסל, מיסטיקה, מסיבות טבע ועוד.

הדגמת לנו הלכה למעשה מהי המשענת הכי חזקה בעולם.

אבא שתמיד, אבל תמיד, לקח כל שאלה או בקשה שלנו לרמה של עבודת גמר.

ופה כבר ידענו שאין כמוך בעולם.

אבא שהיה מחשבון מהלך, חוקר שואה משפחתי, כתב ספורט

ובינינו כבר הבנו והתבאסנו שהגנטיקה דילגה דור.

אבא שלפעמים נדמה ששבילי הקיבוץ ועמדות האשפה הפכו להיות חלק מילדיו

כי טיפח אותם במסירות שעות רבות. לפעמים רבות מידי.

במעשים שלך היראת לנו שאם יש לך חלום – צא להשיג אותו

ועשה אותו הכי טוב שאתה יכול ולא רק למענך.

אבא, אהבה שלך אלינו הייתה מאופיינת פחות במילים, יותר במעשים.

היית לוחם הצדק והשומר הפרטי שלנו.

ויחד – יחד הייתם אבאואמא, פאפס ומאמו, יובל ומעין, יו ויאנג.

אתה מסדר, והיא מבלגנת.

אתה חוסך והיא קונה בלי סוף.

את זורקת והוא אוגר.

את מקלפת ואוכלת את השכבה העליונה של העוגה

והוא בהשלמה מחסל את השאר.

את תמיד אמרת שאין מקריות בחיים, והוא מנגד הוכיח

כל הזמן שהכל זה סטטיסטיקה והסתברות.

אבל יותר מכל הייתם שלנו.

של בריג'י ושל נוש ושל מורן ושלי.

מלך ומלכת הממלכה הפרטית שלנו.

היה לנו בית פתוח, בית מלא בבלאגן ורעש ומוזיקה

ואוכל ואנשים ובשנים האחרונות גם נכדים.

הילדים זוכרים אתכם, זוכרים את הבית, זוכרים את הקיבוץ,

מתגעגעים לדברים שעשיתם איתם יחד

מתגעגעים לסבא ולסבתא הנפלאים שהייתם.

אפשר לראות בכל אחד ואחת מהם גם קצת מכם.

לפני חודשיים בטיול איחוד שלנו

הייתה תקועה לכולנו גולה בגרון רק מהמחשבה

שאנחנו מטיילים בפינלנד, מגיעים עד לארנון ולקתי

מגשימים חלום ישן ואתה אבא לא אתנו שם.

או איך זה שיש יצור קטן חדש במשפחה. תמרוש המקסימה נולדה

ואותך אמא היא לא תפגוש לעולם.

איך זה בכלל הגיוני??

אתם חסרים כל רגע, כל דקה, כל נשימה.

יסודות הממלכה שכל כך אהבנו התפרקו לאלפי חתיכות ושברים

3 אחיות ועוד אח קטן נשארנו.

מינוס בית ומינוס זוג הורים.

נותר לנו להמשיך הלאה בנשימות חנוקות מדמעות

בדרך שהכנתם במיוחד לנו.

למרות החושך הגדול מסביב זרעתם בנו כל השנים אור ואהבה ואופטימיות

שלפעמים מבצבצים מבעד לאבל הנורא.

אבל הכי חשוב כל השנים האלה נתתם לנו אחד את השני.

בזכותכם אנחנו יחד, מגובשים, מחוברים בדבק הכי חזק בעולם.

אחים בנפש כמו שאני מייחלת לילדיי.

תודה על השנים יחד וכל כך עצוב שזה נגמר.

היום אנחנו מתענגים על אינספור החוויות שעברנו אתכם.

אנחנו נזכרים ומזכירים לעצמנו ומספרים לילדים עליהם.

אנחנו גם בוכים על מה שכבר לא יקרה אתכם וזה עצוב ומרסק את הלב,

המחשבה על העתיד, על כל מה שעוד נחווה בחיים כמשפחה בלעדיכם.

בדיוק לפני שבוע סיימנו סבב של ששת ימי ההולדת לשנת 24

4 שלנו ו-2 שלכם. בלעדיכם.

כל יום כזה פירק אותנו לחתיכות ויחד התרוממנו מהקרשים.

אנחנו אוהבים אתכם

הייתם כל כך משמעותיים בחיינו שהפרידה והחוסר הגדול

כמו פצע פתוח שממשיך לדמם יום יום שעה שעה.

כשכבר בגרנו ויצאנו לעולם הגדול, לא משנה איפה היינו על הגלובוס

בסוף בסוף תמיד חזרנו הביתה. אליכם. לממלכה שלנו.

כמו מגנט החזרתם אותנו לכאן. לבארי.

ולפעמים זה מרגיש לא אמיתי מה שקורה פה עכשיו

אבל הגיע הרגע, מוקדם מהצפוי שנחזיר אנחנו אתכם הביתה.

לא ככה רצינו לחזור, לא לסוף הזה ייחלנו.

אבל זה קרה, בצורה הכי אכזרית שאפשר הלכתם בלי

שיכולנו להיפרד כמו שצריך.

כשכל אחד מאתנו אחוז אימה בממ"ד שלו ובמחשבות

של מה קורה עם השאר, עם כל החתיכות שהרכיבו אותנו – את הברונים.

נוחו כאן בשקט ובשלווה. אתם בבית.

לצד השדות שהיו לנו מפלט בשקיעות ובשבתות

קרוב לשבילים שם השארתם חותם לעד.

נאהב ונתגעגע תמיד.

תום, בתו, לאחר הריסת הבית:

זה היה ביתי

אמא, אבא, חתול אחד או שניים

שלוש אחיות ועוד אח קטן

משפחה רגילה בבית קומותיים

תמיד חשבתי שזה המינון המושלם

עילי, תחתי ושכונת הזיתים

ושנים... שנים של זכרונות

עברנו יחד שלושה בתים

והכל צף ועולה בחלומות

היה את הבית מול ניצנים

זה שפעם חשבנו שאיתי צנח למטה מהחלון

והיה את הבית עם הפיקוס שהרים לבנים

שם ננעלתי בחוץ וקפצתי על מורן המבוהלת באמצע החלום

בתים שבהם השמות שלנו הפכו לכינויים:

נוי הפכה לבריג'ט איתי נהיה לנוש

לעצמנו קראנו משפחת ה"ברונים"

בגאווה הכי גדולה שיכולנו לחוש

והיה גם את הבית האחרון - הבית בזיתים

שעם השנים התמלא בצחוק נכדים ונכדות

בשכונה שקטה, מסביב החברים של ההורים

מי צריך יותר מזה- פינת חמד כמו באגדות

היה זה בית של חמאה ולחם על מגש כחול

בית עם מרפסת ועץ לימון ודשא גדול

בית עם רשת גימל ברקע ושריקת מנגינה

בית שהדלת בו אף פעם לא נעולה

איך בלי שום אזהרה הצבעוני הפך לשחור

הכל הפוך והרוס קשה לראות שפעם היה פה אור

חורים של ירי בכל מקום וריח חריף של אוכל נרקב

פינת הקסם שלכם הפכה לשדה קרב

יסודות הממלכה שכל כך אהבנו

התפרקו לאלפי חתיכות ושברים

שלוש אחיות ועוד אח קטן נשארנו

מינוס בית ומינוס זוג הורים

עמוס גורביץ', החתן שלו:

רק 3 דקות.

אילו רק הייתי יודע שכך זה ייגמר, בפתאומיות,

בטלטלה שאינה יודעת מנוח, בטרגדיה נוראה ואכזרית

בלי שום הכנה

זה כל מה שהייתי מבקש

רק 3 דקות.

להודות, להתחבק, לסלוח, להביט בעינים, לומר מילה טובה,

לצחוק, לבכות, לחייך, להתכונן, לשיר, לרקוד,

לתת עצה חכמה או ברכה מחזקת.

זה כל מה שהייתי מבקש...

רק 3 דקות.

יובל ומעין.

חמי וחמותי, הורי אישתי האהובה, סבא וסבתא של ילדיי.

נשמות טובות ואהובות

שלאורך קרוב ל-20 שנה מחיי, הייתם נוכחים, באירועים וחוויות משמעותיות.

ובבת אחת הכל התנפץ לרסיסים... תרתי משמע.

אנחנו מלווים אותכם בפעם האחרונה למנוחת עולמים

בבית העלמין של הקיבוץ שכה אהבתם והייתם

מחוברים אליו בכל נימי נפשכם. לאנשים ולשבילים,

למדרכות ולדשאים, לשדות ולנופים.

מאות מטרים מביתכם האהוב, בית שתמיד היה מלא באור ואהבה

ואסף אליו את כל מי שהזדמן אליו

אפילו לאחר לכתכם הצלחתם לאסוף עוד 2 נשמות טהורות ואהובות, נווה לקס ואריאל אוחנה, גיבורי ישראל שניסו לגרש ולהשמיד את כוחות הרוע והאופל מביתכם (אך ללא הועיל).

בחודשים האחרונים הסתובבנו לנו בעולם ואתם הייתם שם איתנו. אני בטוח.

בין אם אלו היו זוג פרפרים שהתעופפו סביבנו או אורות הזוהר הצפוני

שם בלילה בפינלנד, או דברים שנראו כאילו הולכים ומסתבכים

ופתאום אתם הופעתם והשגחתם ושמרתם והדברים הסתדרו.

וכמובן שטבלנו בלא מעט מקווי מים או במילים אחרות:

בלא מעט יובלים ומעיינות.

הבודהה אמר פעם: שמרגע שאנחנו מגיעים לעולם הזה,

אנחנו רק סובלים מלחשוב על מתי יגיע יומנו האחרון עלי אדמות.

איזה כיף לכם שאתם כבר משוחררים מהמצב הזה.

בטח אתם יושבים שם ומשיקים כוס יין אחת אחרי השנייה.

אבל תעשו טובה, תשמרו עלינו חזק מלמעלה ותנו לנו

עוד כוחות שנוכל להמשיך להתמודד...

ומכיוון שאלו הן 3 הדקות של הפרידה מכם.

אני נפרד מכם (שוב!) בלב שבור ובצער עמוק...

אך גם באהבה גדולה ובהודיה ענקית.

ובגעגוע אינסופי...

נגה, הבת דודה: 

מעין ויובל, יובל ומעין. 

רק לפני יומיים - שלושה שמתי לב ששמותיכם שזורים זה בזה. שמות של מים, ומים זה חיים. יובל ומעין בני דודים יקרים שלי, אמא שלך ואמא שלי אחיות, בנות למעלה מ-90, צריכות להיפרד מכם. איכה התהפכו סידרי עולם.. אתה ואני מכירים שנים רבות, עוד מימי הילדות. הקשרים בין שתי המשפחות היו חמים והדוקים לאורך כל השנים הללו. חופשים רבים בילינו ביחד. אני הייתי נוסעת לדודה חולי בחולון. אתה וארנון הייתם באים אלינו לאלונים. גם שכשבגרנו והתחתנו והקמנו משפחות משל עצמנו, המרחק והנסיעות לא פרמו את הקשרים ביננו. בשמחות, בחתונות, באבלות, בביקורים הדדיים, וסתם בשיחות טלפוניות: מה שלומכם, איך הילדים, הנכדים... כמה בונוסים קיבלו בבארי, ולאיזה חו"ל נוסעים השנה. 

ילדינו מקבילים בגילאים, רק הפוכים. לכם שלוש בנות ובן, ולי בת ושלושה בנים. אתם השגתם אותנו בנכדים, לכם שישה נכדים ולנו "רק" ארבעה. (בינתיים) בשנים האחרונות "חתמנו" ביננו הסכם שבעל-פה. כל שנה אנו באים לבארי לבקר אותכם, בעת פריחת הכלניות. יומיים נפלאים של בילוי משותף. אנחנו ואתם מטיילים ביחד על אופניים, ברגל וברכב בתוך מרבדי הכלניות המרהיבים. בכל המקומות המוכרים ובכל הדרכים הנסתרות, שרק אתה יובל, מכיר ויודע. ובדרך אתה מפציץ אותנו בשלל הסיפורים המופלאים שלך, בשפה ציורית וקולחת, על מלחמת העולם הראשונה, על עוגיות אנזק, על מרכז המיחזור "הממלכה" שלך, על מוסיקה, על בארי ועל המשפחה. 

ימים כפיים מלאים בשמחה וצחוק, בשיחות חולין ובשיחות נפש. מין ביחד משפחתי חברי ואוהב. כל פעם שנפרדנו בחיבוקים חמים, בדרכנו חזרה הביתה, אמרנו שצריך לעשות זאת יותר מפעם בשנה. עכשיו נשארנו כואבים והמומים, בעצב עמוק ואין סופי, עם חור ענקי וריקני בבטן, בלב ובנשמה. מתקשים לנשום בתוך האפלה הזו. בלתי אפשרי לראות את האור בקצה הימים הנוראים האלה. תומורנוי, איתי, דודה חולי, ארנון וכל המשפחה המורחבת, מחבקים אותכם באהבה גדולה. מאמינה בכל ליבי, עוד יבואו ימים טובים מאלה, והם יפרצו כמעין מתוך ההריסות, ויזרמו כיובל צלולים וזכים. 

אנחנו נחזור לבקר בבארי, ובדרום ובעוטף ישראל, כי אין לנו ארץ אחרת. הורינו בנו אותה במו ידיהם, ונלחמו עליה בדם יזע ודמעות. והדרום עוד יפרח וילבלב, יהיה כולו אדום רק מכלניות מרהיבות. 

מעין ויובל אהובים נוחו בשלום, שימרו עלינו מלמעלה. מתגעגעת אליכם המון המון. 

עידית, אחותה של מעין: 

יובל – אמנם לא אחינו בדם אבל איתנו כבר 40 שנה, אהבנו אותך כל-כך, כזה איש מקסים ומשכיל, מי יבשל לנו עכשיו קפה שחור, מי יספר לנו על ההיסטוריה המשפחתית שלנו, דאגת לשמר את הסיפור של אמא שלנו, לתמלל את הקלטת, לארגן טיול שורשים לנכדים בהונגריה, לספר ביום השואה...תחסר לנו מאוד!! 

אחותי ויובל – השארתם אחריכם משפחה נפלאה ונהדרת – תומה ועמוס, מורני ואיתי, שבמזל גדול הצליחו לצאת מהתופת הזו, נויקי ועידו ואיתי ונעמי ועל כל אלו עוד שישה נכדים קסומים (ואחת בדרך שלצערי כבר לא תזכה להנות מכם) שכל כך התגאיתם בהם, אהבתם, דאגתם וסיפרתם עליהם. מבטיחים לכם – עמית ואני וכל סובבינו – נעשה הכל כדי להיות בשבילכם – אהובים שלנו. 

אהובה שלי, אחותי ויובל אהוב – לא רוצים, לא מסוגלים להיפרד מכם אבל רצחו אתכם, לא שמרו עליכם, אפילו אני שתמיד הייתי צועקת עליכם להיכנס לממ"ד ולהישמר, הפעם גם זה לא עזר. ניאלץ בלית ברירה להתחיל להבין שמעכשיו רק זיכרונות ילוו אותנו. 

כל-כך אוהבים אותכם.

עידית, אחותה של מעין, בלוויה בבארי:

אחותי, אחותנו, יקירתי, יקירתנו, אהובתי, אהובתנו – בעוד שבעה ימים תעבור שנה מאז נלקחתם את ויובל, מאז נרצחתם... הופקרתם. אני זוכרת כאילו הכל היה אתמול, אני עדין ביום הזה, בשבת המזוויעה והנוראית הזו, מחכה שתתקשרי ותגידי – סיס, אני בחיים... אנחנו בחיים... כמו שעמית התקשר ואלו היו מילותיו, אבל לא, כבר באותו הלילה אחינו אמר לי – אל תצפי!

וכך עוברים ימים... חודשים... ואני מתחילה להבין ולהרגיש שאין לי אחות ואין לי גיס – הוי, כמה שאתם חסרים.
אחותי, לפעמים אני מרגישה את הידיים המחבקות שלך, את המחוות שלך, את הצחוק, את בנשמתי, בתוך תוכי, לפעמים התקפי הגעגוע הם קשים מנשוא – ממש מכאיבים.
ואז נזכרת בילדותנו שהייתה, נזכרת בתמונה הזו שאת מגיעה עם ההורים על הידיים, ואנחנו – עמית ואני עומדים ומסתכלים. הפכנו לשלישייה ועוד איזו שלישייה, אוהבת וקשורה.

אחותיתי שלי, תמיד אמרנו אחת לשנייה איזה כיף וכמה זכינו שיש לנו אחת את השנייה. הבילויים שלנו, המפגשים של שתינו כל שבועיים בבתי קפה, בסרטים, בהצגות, בין צומת ספרים לשופינג נשי. יושבות שעות ומספרות... ומדברות... כל אחת ואחד מבני המשפחה עבר תחתינו, יצרנו קשר שידענו– אין להפרידו ולנתקו, וידענו שזה יהיה לתמיד – מי חשב ומי ידע שתגיע כזו שבת של שבעה באוקטובר.

לאחר שאמא נפטרה הקפדנו על פגישות שלנו – האחים ובני ובנות הזוג בלי ילדים ובלי נכדים. יושבים שעות עם כוס יין ומדברים וצוחקים ומתווכחים לפעמים... נהנים מכל רגע.
אחותי, כשהיית באה לגעש, כבר בחניה, יורדת מהרכב וקוראת – הגעתי סיס שלי אהובה, ואת תמיד עם השמלות הפרחוניות הצבעוניות, הלק והשיער – אף פעם לא בדיוק באותו צבע, וכמה שמחת חיים הכנסת וכמה אופטימיות. כמה אהבת את החיים והם האירו לך פנים עד השבת השחורה.

השארתם שניכם נכדים קסומים שכל-כך אהבת והתגאית בהם ודאגת להם, השארתם את תומי, מורני, נויקי ואיתי ואת בני זוגם והם מקסימים וכל-כך אוהבים.

אחותי, הייתה בך תבונה בלתי רגילה, תמיד ידעת להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון. להגיד את המילה המרגיעה והתומכת, אפילו בשבת הזו כתבת לי מהממ"ד – אחזור אליך כשהכל יסתיים והוספת לב ורוד ענק.
מאז – כבר נפגשנו כולנו כמה פעמים, נוספו למשפחתנו 5 נכדים התקופה הזו ואתם שם מלמעלה בוודאי מוחאים לנו כפיים ואומרים – כך רצינו שתמשיכו... אבל תבינו – אנחנו רוצים גם אתכם.

התמזל מזלנו – היינו אחלה שלישייה ועכשיו צלע אחת בשלישייה חסרה – משאירה בור עמוק ושחור ונוראי, שגם עכשיו, אחרי שנה, הוא איננו מתמלא.
בלילה שאמא נפטרה – הלכנו שלושתנו בשבילי הקיבוץ ועמית אחינו חיבק אותנו ואמר – זהו, אנחנו יתומים, אנחנו עכשיו המבוגרים האחראים, ועכשיו אהובה שלנו, גם ממך ומיובל התייתמנו וזה קשה נורא.

אחותנו אהובתנו – יובל אהובנו – איש מקסים ומדהים שכמוך, זהו, הגעתם למקום שכל-כך אהבתם ואהב אתכם, לבארי. הפרידה עכשיו היא לנצח... ואנחנו נמשיך לחיות את החיים, לחפש את רגעי השמחה והאושר בין כל האין, בין כל העצב.
כל-כך אוהבים אתכם וכל-כך מתגעגעים אליכם.

ארנון, אחיו בלוויה בבארי:

ליובל ומעיין, יבשו הדמעות, ומפרץ הזמן בינינו הולך ומתרחב. קשה להבין שזהו, שבחיים האלה כבר לא נתראה. שלא אוכל לספר לך על חבריי שקראתם להם "הזויים" או סתם לשלוח לך את מה שקראת - "מגילות". כבר לא אשמע את מעיין צועקת עליך: "אוף יובל נו", ומיד אחרי אומרת ש"אין על יובל…". כבר לא נשב על הדשא בחצר האחורית, כבר לא נכנס לבית מלא באהבה וצחוק של נכדים. כשאני מסתובב בינות הריסות ביתכם אני מנסה בכל כוחי לדחוק מהראש את תמונות הזוועה. קשה לי להבין מה בדיוק עבר עליכם ברגעים האחרונים. עדיין לא מעכל את המסרון שלך "יש מחבלים בקיבוץ". אך המסרון של מעין מהדקות האחרונות "נדבר אחרי שכל זה יסתיים" מחזק בי הרגשה שעד הרגע האחרון האמנתם שתצאו חיים מהזוועה הזאת. האם אתם יודעים שם למעלה שעולמנו פה, פשוטו כמשמעו התהפך?

נאלצתי לצפות באמא דועכת במהירות לנגד עיננו. לשמוע אותה זועקת "יובל מעיין איפה אתם?". קרע אותי מבפנים. למה היא הייתה צריכה לסיים את השנים האחרונות היפות שלה באסון כזה. סוף סוף הייתה לה מעט נחת. לא תופס איך התחלפה הפסטורליה, השקט הנפלא הזה, בעיי הריסות ובתים שרופים. האם ידעתם כבר את גודל האסון?

אני חוזר לאותם רגעים שבהם בהיתי במסך הטלוויזיה בחוסר אמון. איך כל זה בכלל יכול להתרחש? משהו נסדק. האמון הבסיסי שהיה לי עם אלה שאמונים על בטחוננו, כבר לא קיים. אחרי התופת הזאת הוא לא במהרה ישתקם. ולמרות הכל, העולם שם כמנהגו נוהג. ממשלות מגנות, והאו"ם מצביע הצבעות הזויות. אין חדש תחת השמש. כולם דואגים רק ל "העם הפלסטיני". אף אחד כבר לא רואה את הילדים שנרצחו פה בדם קר, את הבתים השרופים, את החטופים. אתכם. אילו רק הייתי יכול, אם רק ניתנה בידי האפשרות. הדבר שאני הכי רוצה בעולם זה לחזור ל 6/10. עם כל הבעיות שהיו אז, והיו בעיות, העולם היה אז הרבה יותר שפוי. 

כל מה שאני מקווה היום, שמותכם לא יהיה לשווא. שבשל הזוועה הבלתי נתפסת הזאת, אולי תיפתר סופית בעיית עזה. שנצליח להסיר את הגידול הזה מגופנו. כנראה שזה לא יקרה כל כך מהר. העולם ימשיך כדרכו לממן את החינוך לרצח ויביע פליאה מדוע נהרגים שם ילדים. הילדים שקבורים פה מעניינים רק מתי מעט שפויים. לא יודע לאן פנינו מועדות מכאן הלאה. מקווה שבפעם הבא שתבוא אליי בחלום אוכל לתת תשובה ברורה יותר לשאלתך: "מה דעתי על המצב?". אז אני הולך ומפנים שכאן בעולם הזה כבר לא ניפגש, אבל מקווה שביום מין הימים נפגש בנצח.

היו שלום יובל ומעיין היקרים

נעמי מוקה, חברה:

יובל ומעין, מעין ויובל

יובל יובל יובל

איך איך איך לקחו לנו אותך

איש ענק עם ידע בלתי נלאה

בכל תחום ותחום, היסטוריה, מוסיקה, גיאוגרפיה, כלכלה, עם ומדינה

חבר, שותף, פעיל, יזם שסוחף אחריו

את כולם.

אתה חסר לנו מאוד מאוד

נשארנו עם מיחזור והממלכה פרי יצירתך. בכל פינה ועמדה עוצרים לרגע, מסתכלים למעלה, מקבלים את אישורך וממשיכים הלאה

אוף, כמה שאתה חסר כאן

מתגעגעים מלא מלא

מעיוש שלנו אהובה, יפה ומתוקה

מעיוש שלנו פרחונית, צבעונית וחייכנית

מעיוש שלנו קלילה, יחפה עם שמלות וסיכות בשער

מעיוש שלנו צועדת בשבילי הקיבוץ

עגלה עם נכדים, אופניים עמוסים במצרכים

מעיוש שלנו של תום, מורן, נויה, ואיתי

מעיוש שלנו של יובל אהובך

את אינך אך תמונתך, מבטך, חיוכך וצחוקך מלווים אותנו כל הזמן

געגועים שלא נגמרים

חיים ילין, חבר:

אני ליד הבית השרוף של מעיין ויובל ז"ל. הדופק עולה ללא שליטה. מנסה לשחזר למה הם עברו לשכונת הזיתים ואנחנו עברנו לאורנים. בחירה בין חיים למוות.

מעיין ויובל, הבית שלכם הפך לבית פתוח פיזית ורגשית, כמו שהיה בחיים שלכם.

יובל הצעיר, עם התלתלים בסגנון אפרו, היה לנו התקליטן שתמיד הרקיד אותנו, כאשר התקליט היה תקליט. והיום אותם שירים מפוזרים על הקירות בספוטיפיי עם תמונות של המשפחה.

ומעיין, שהולכת יחפה תמיד בשמלה פרחונית, דוחפת עגלול, שציורי הנכדים חרוטים עדיין בקירות – אותם קירות שעליהם שלט "אין כניסה לפוליטיקאים".

ובמרכז הסלון תלויות תמונות לקס ואוחנה ז"ל, חיילים צעירים שנפלו בביתם של יובל ומעיין, בבארי.

הבית הפתוח של משפחת בר, שהוא כיום פרוץ וקבוצות נכנסות ופוקדות אותו, נשאר כפי שהיה – בית פתוח עם לב ונשמה.

אם הייתם שואלים את מעיין ויובל איך היו רוצים שנזכור אותם, אז מעיין הייתה אומרת "תרקדו על השולחנות", ויובל היה אומר "תפרידו את הפסולת כי יש לנו כדור ארץ אחד וצריך לשמור עליו".

איך נזכור את כולם,

איך מתארים רוע אנושי שכזה על כדור הארץ,

איך מדברים על בית כמקום בטוח מאז השבעה באוקטובר,

איך בונים ביחד מדינה שאנחנו מאמינים בה וסומכים על מנהיגינו,

ואם תשאלו את תמר שלוי (אמא של מעיין) שם למעלה, היא הייתה עונה: "חבירים יקרים! התשובה פשוטה: מקימים את מדינת ישראל מחדש".

לזכרם.

מוטי ודניאלה, חברים, בלוויה בבארי:

מעין ויובל, עברה שנה, הספדנו אתכם ברביבים וכעת אתם שבים הביתה, נטמנים באדמת בארי. התקבצו לכאן מכל קצוות הארץ והעולם, בני משפחה, חברים, בני כיתת רותם ואלון מוקירים ואוהבים. ב-7/10 נגדעו חייכם בשכונת הזיתים סמטת הרוע פינת הרצח. טרגדיה משפחתית, אך לכל אחד מכם טביעת אצבע ייחודית בנוף בארי.

יובל, בשם חבריך לכיתת אלון מוטי בעלי העומד לצידי, מביאה את דבריו. מהיום הראשון להגעתנו לכיתת אלון, השנה 1973, ביטיניקים מגודלי שער ויחפים, צברנו אין ספור חוויות משותפות מתקופת הנעורים, התיכון, הגיוסים, איקסים, המטעים, הצבא, העבודה בסדום, גולת הכותרת הטיול הגדול באירופה - ברגל, ברכבות, אוטובוסים וטרמפים. ניווטים עם מפות, התברברויות בלי ווייז ו-GPS, לינה במקומות מוזרים ומפגשים עם אנשים מעניינים. ביוון התאהבת לראשונה כשהגענו לשם ושוטטנו בסמטאות, אז הבנת שזהו המקום הכי יפה עלי אדמות, שצריך יהיה לחזור לשם עוד פעמים רבות. לימים תהפוך למומחה איי יוון בהיסטוריה וארכיאולוגיה. כל מי שרצה המלצות על אתונה קיבל: יש ללכת בצד שמאל ליד הפסל של אתנה תראו אריח שבור, פונים ימינה ומגיעים לחצר יפה עם אוכל נפלא. כל העצות פרי ניסיונך. את הכל אפשר היה לקבל מודפס נשלף מהתיקייה המסודרת במחשב. כזה היית...

אירועים ואנשים תמיד ריתקו אותך. ידעת לטוות רשת קורים של הקשרים ולכתוב מזה סיפורי מתח סטייל אגתה כריסטי, רמז מוביל לרמז עד הפואנטה המפתיעה בסוף. החברים מכיתת אלון היו קרובים לליבך. תמיד דאגת לטפח ולשמור על קשר, התעניינת ודאגת לעדכן את כולם. היית הרוח החיה היוזמת של כיתת אלון.

יובל, אי אפשר לדבר עלייך מבלי להתייחס לאהבתך הגדולה לשירה ומוזיקה, שזרמה אצלך בדם. בתקופתנו זה היה עם תקליטים, שעות שמענו את ניל יאנג, בוב דילן, מאוחר יותר אביתר בנאי, יהודה פוליקר ואריק איינשטיין. מעין גם היא התחברה למוזיקה איתך. היו לנו צמתים משותפים בעבודה בחקלאות, בהנה"ח ובהיותך מרכז משק. שנים רבות אנחנו חברים עם חוויות וזיכרונות. הכל נשבר בשבת השחורה, ואתה חסר לי חבר. אמרו את זה קודם לפניי...

יובל (במלעיל) ומעיני היקרים, אתם שמביטים עלינו מלמעלה מבעד לשמיכת העננים ... עכשיו ארבע אחרי הצהריים, כרגיל עוד חם, בשדרות האזדרכת, תינוקות לומדים ללכת לבדם. רוח ערבית מפרכסת מביאה איתה ריח סתיו ועצב עמוק על שאינכם כאן. בימים כתיקונם, מעיני היית הולכת יחפה, אדומת שיער ותספורת מעניינת, לבוש אופייני מכנסיים קצרים או שמלה צבעונית, מטיילת עם עגלול בין בתי הילדים אוספת את הנכדים. מעיני כבר שנה פינת התרבות שלנו שותקת, לא מחליפות מידע על ספרי קריאה, ולא שומעת המלצה חמה לסרט בתל אביב שראית עם עידית או סדרה מעניינת בנטפליקס. לא נפגשות באקראי לשיחת בנות על: בריאות וקוסמטיקה, נכדים, ילדים ולפעמים ענייני גרנוליט כי זה החיים. והכי אהבת את הקיבוץ, הבית והמשפחה הגדולה שהתכנסה אצלכם במוצ"ש.

סופ"ש. יובל אתה היית מתחיל משמרת עבודה בהנה"ח אחה"צ. היום לא אף אחד, המבנה נהרס, עדות אילמת להיעדר והחסר הנורא. בבוקר עבדת "בממלכה" - מיינת, סדרת, אספת בקבוקים ושאר חפצים למיחזור. הפכת את המקום לגן משחקים יצירתי לילדים, כבר אז חשבת מחוץ לקופסה, תרתי משמע. מצאת אוצרות ופריטים לאספנים, משם גם באו לך רעיונות לסיפורים... אמרת שמזבל אפשר לעשות כסף.

אבל הכי רצית להשאיר את כדור הארץ נקי לדורות הבאים. מאז שהלכת אין משוגע כמוך למיחזור , עדיין לא קם מישהו שירוץ בשבתות וחגים, בוקר וערב, יאסוף ג'אנק עם ברק בעיניים, ויכתוב על זה שירים וכתבות ליומון. בינינו, מעין לא כל כך אהבה את זה... לעמוס גורביץ חתנך ולי פתחת כרטיס מיחזור כיתתי כאקט חינוכי לקיימות. איפה יש אנשים כמו האיש ההוא...? גם במועצה העריכו את החזון, המיחזור והממלכה.

המקום הפך לאתר לימודי לילדי הגיל הרך. ניחנת ביכולת לחבר ולצרף תאריכים, מקומות, אנשים ואירועים לסיפורים מעניינים, ביד אומן קלה וקולחת כתבת ליומון. היית הפרשן האולטימטיבי לכל אירועי הספורט בבארי, פרגנת לכל קבוצה, אם הייתה מבארי ובמדים הנכונים... כמה זה חסר היום, הקול השפוי שלך הרואה את המציאות בעין מפוקחת, בטח היית כותב בלשונך החדה כתער או הפואטית על: הסטטוסים, בארי, חצרים, תל-אביב, ערך העבודה, וחידוש עטרה ליושנה - המזכיר הוא בן המקום ולא מהפזורה. יובל ומעין, להספיד אתכם זו משימה רגשית כואבת. השבר הוא גדול, והתקומה היא מושג חמקמק, שצריך לעבוד עליו חזק. ויש הרבה מובנים לתקומה ושיקום ובנייה, והרבה מופעים לתקומה והמשכיות.

יובל ומעין, נוחו בשלום על משכבכם באדמת בארי שאתם אוהבים.