עדי, בתו:
סטרוך
כך היית קורא לאבא שלך, סבא קובה, ואני אימצתי את הכינוי עבורך.
היו לך מילים שנהגת לומר שהיו מגלמות אותך בתוכן. האינטונציה, השיבוש הקל,
ההקשר של המילה במשפט שהיה נותן זווית אחרת ומפיח חיים חדשים.
כזה היית, שטותניק, והמילים היו בשבילך וגם בשביל אמא אוצר בלום.
הכינויים שנתת לנו הוטמעו בשפתי חברינו עד היום, שמות העצם והפעלים הוחלפו
במילים אחרות ולא פעם גם אנחנו משתמשים בהן. ולא משנה מה מבקשים הכל
על פתקית היה אומר ומצווה.
ולצד רוח השטות גם היית מסור כל כך. מלווה אותנו לכל פעילות ספורט שהיא.
שבת אחרי שבת. נסיעות לווינגייט, לתחרויות. למשחקים. מסירות אין קץ. אני
חושבת היום על השבתות ההן, כשאני כבר אמא בעצמי, ולא מפסיקה להתפעל ממך.
וכמה הייתי גאה בך על הכישרון שלך, וההתפתחות שלך בעולם היצירה. כל מה
שיצא מידיך, אפילו כתב ידך, היה כל כך מיוחד. לא פחדת להתנסות בסגנונות.
כל הזמן רציתי שכולם יידעו כמה אתה מוכשר- בציור, בכתיבה. אין עוד כמוך.
למדתי ממך גם נתינה. גם אם קשה, תמיד יש איך לתת. גם עם יד אחת מאחורי
הגב תמיד היית חלק מהכלל, לא התלוננת או הנכחת את המוגבלות. חיית איתה
בשלום. טיפסת על סולם, נהגת, בריכה בלי סוף, טיילת בכל מקום, פשוט עשית הכל ולבד.
ואני שנים מסתכלת עליך, גם דואגת וגם מתפלאה, כל פעם מחדש.
יכולת להתרגש כמו ילד קטן, הבעות הפנים שלך ממש חרוטות לי. הבעת את
ההתפעלות שלך מהעולם ומהאנשים והנשים שסביבך. תמיד מוצא את המילים
לפרגן ולחלק מילים טובות. אנשים התאהבו בך בכזו קלות.
אני עוטפת בתוכי את השנים האחרונות שבהן הצלחתי לייצר איתך מרחבים של ביחד.
כשטסת איתנו עם המשפחה, בנסיעות בריאות שונות, ניצלתי את ההזדמנות להיות עדיין הילדה שלך.
לשבת בבית וללמוד, וליהנות מהמחוות הקטנות שלך.
גם בגילי נהניתי מסנדוויץ', קערת פירות חתוכים, וגם רעיונות ומיקוד כשאני כותבת עבודה מורכבת.
כמה קשוב היית.
היה מדהים לראות כמה אתה ואמא שונים, וכמה האהבה והמחויבות ההדדית
באות לידי ביטוי מתוך המכנים המשותפים. זו הייתה למידה יומיומית על אהבה
ללא תנאי, חוסר שיפוטיות, מערכת יחסים מיוחדת כל כך.
הייתם שניכם עירוניים קיבוצניקים מאוד. השתלבת כאילו נולדת כאן.
הפרידה מאמא הייתה מאוד קשה עבורך. אני שמחה שהיינו שם עבורך כדי להתמודד עם הכאב.
אמא תמיד הייתה מאוד פעילה. אבא היה יושב בבית. בתקופה האחרונה המצב
במדינה מאוד הבהיל אותך. השנאה, קבלת ההחלטות, השכנים שלנו בעזה.
חששת מאוד ודאגת לנו מאוד כשיצאנו להפגנות, וגם היית גאה בנו. תמיד רוצה לדעת שחזרנו בשלום.
והבית פתוח, תמיד אנשים מגיעים, תמיד מאמצים אותם אל ליבכם. מלווה גרעינים,
סדרן עבודה שעובד עם מתנדבים. מארח למופת, נדיב, כל חבר שהבאנו הביתה הפך בן רגע לבן בית,
נוצרים קשרים עם מנעד רחב של אנשים בגילאים שונים מקטן עד גדול, כל במב"ח שעבד לצידך בדפוס.
השיח תמיד בגובה העיניים, תמיד מתעניין, שואל, זוכר, מכיר.
אפילו אחרי לכתך, פגשנו חייל שיומיים אחרי השבעה באוקטובר הבית שלך היה עבורו כמו אי של שפיות.
שאצלך בבית יכלו להתארח. לאכול, לשתות, להתרענן. בירה ונקניק. זה כל כך אתה.
איך אפילו כשלא היית בבית, הבית שלך השרה אווירה של נתינה וביטחון.
אתה חרוט היטב בליבם של אותם חיילים, שאפילו לא זכו להכיר אותך.
וברגעים האחרונים של חייך, ראיתי אותך בעיני רוחי. ראיתי מה קורה.
ראיתי את הבעות הפנים, הבהלה, המצוקה והפחד בעיניים, גם אם לא הייתי שם. לא יכולנו לעזור לך.
אני רק יכולה לקוות שזה נגמר מהר ולהגיד לך שאני מצטערת שלא יכולתי לעשות כלום.
חיית חיים מדהימים, מלאים בעשייה, נתינה, אהבה. הכל נגמר ברגע אחד,
בצורה הכי נוראית שיכולה להיות. כל מה שהיית עבור כולנו, וטוב הלב שלך -
יכסה על הדרך שבה הלכת. נזכור את מה שהיית ואת מה שאתה ממשיך להיות עבורנו.
ואני מבינה היום. אני נפרדת מהתפקיד של הבת. אבל לוקחת איתי הלאה את כל מה שנספג בי
מהיותי הבת שלך ושל אמא. ואני כותבת חוזה עם עצמי - אני רוצה לאמץ את התכונות המיוחדות שלך
ואת העיניים הטובות שלך, ולהעביר את כל אלה גם לדורות הבאים.
נטע, בתו:
כל הזמן אני מריצה בראש את אותו מפגש אומלל באותה שבת שחורה כשיצאת מהשירותים ופגשת פנים אל פנים את פני הרוע. כאילו אנחנו במערב הפרוע או באיזה ספר של דמון ראניון.
לא בכל יום מתקיים מפגש שכזה, בין מענטש לבין נציגיו הרשמיים של השטן.
אני בטוחה שגם אתה וגם המחבלים הופתעתם מהמפגש שסופו ידוע.
אתה ואלביס נרצחתם בדם קר בבית שלך ושל אמא.
מלא דברים רצים לי בראש ואני מנסה להתמקד במחשבות, כל תכונות האופי הנהדרות שניחנת בהן, המסירות, השקדנות, האהבה, הרוח החופשית, הדייקנות, ההומור המיוחד, האוזן המוזיקלית, האדם שהיית.
כן, היית כל מה שאומרים וזכינו לחיות לצידך חיים שלמים. זכינו להכיר אדם מושלם ואני זכיתי באבא מקסים.
תמיד אמרת שאני נורא מזכירה לך את אמא, לא רוצה להגיד שטעית אבל לא פחות הייתי דומה לך. יצא שילוב של ניגודים בלתי אפשרי. אני רואה זאת גם בתומר עדי וזהר.
בקלוז'ר מתוזמן, הספקנו לסיים את אלבום הזכרונות של אמא.
היית מרוצה מהתוצר המוגמר וכבר ממש היינו צריכים להוריד אותו לדפוס, לא הפסקת לדבר על זה ואני שמחה שהספקת...כל כך קשה היה לך להיפרד ממנה. גדלת והתבגרתם יחד.
ואתה עשית כל מאמץ כדי להמשיך הלאה.
בארוחות הצהריים בחד"א עם גיאצ'ו...שהתמיד לפגוש אותך גם כשלי לא התחשק לבוא.
היינו סוגרים את כל הפינות וממשיכים לשוחח על הכל ובעיקר על ה"מצב". כבר שנים שאנחנו תוהים וחופרים יחד במחשבות קיומיות.
תומר עדי ואני רצנו והזענו בהפגנות ובימי שיבוש וזעם, צרחנו במגפון את החיים שלנו.
והיית אומר כל הזמן: אתם לוקחים את זה יותר מידי ללב, אל תתרגשו כל כך... וכן, צריך להגיד שהיית פסימי, ראית שחורות ואמרת: שום דבר טוב לא יכול לצמוח פה.
ניסינו להיות אופטימיים ולא להתייאש אבל הכל מסביבנו רק הלך ודעך ואנחנו בשלנו...
היינו חייבים לעשות את זה.
מה עדיף? לשבת בבית ולשתוק...?
ועכשיו אחרי שהסיוט הפך למציאות שלנו, לא בטוח שאת הזמן שנותר לי אקדיש כדי לבוא חשבון עם הרוצחים השפלים ושולחיהם, שרה, יאיר, בנימין נתניהו וממשלת הדמים הארורה.
תכלס, החמאס עמדו בציפיות שלנו ואף מעבר לכך. מי שלא עמדה בציפיות זו מדינת ישראל!!!
אסיים במה שכתבתי בווצאפ למיכלי באחד מן הימים...
7.10
זאת המחשבה שמנקרת...
מה זה בית?
קהילה, משפחה, מקום, לאום...
איך אדע עכשיו איפה הבית שלי?
איפה אניח את הראש בעוד חודש או חודשיים או שנה כשכבר לא נהיה ה"חדשות".
כל הזמן אנחנו מדברים על התקומה של הקיבוץ.
בתכלס אנחנו מבינים!
אבל מה על הלב?
הוא נשאר שם? או מחפש נחמה במקום אחר?
ומה עם הנשמה המצולקת?
יש לי חברים שברור להם שהם חוזרים ואומרים זאת בנחרצות.
אני מקנאה בהם.
איך הם כל כך סגורים על עצמם?
איך אין להם לבטים?
מוחי כמרקחה. אין בו מנוחה.
מחשבה מתחלפת במחשבה הפוכה...
מה אני חייבת למקום הזה?
לחברות ולחברים בקהילה שלי?
לארץ הקשה הזו?
למה שהיה פעם "מדינת ישראל" וכל הפאתוס שגלום בתוך שתי המילים האלו, שפעם היו הכל ועכשיו הן כלום!
אין מדינה!
קאפיש.
נאדה.
זו פיקציה,
פייק-ניוז,
הולוגרמת בינה מלאכותית.
יש רק אנשים, חלקם טובים, חלקם רעים...
וזה פשוט מזל את מי אתה פוגש קודם.
אני כבר לא יודעת כלום...
דודי פרלה:
זיגי אפטלון = יוסי אפטלון, דוד של אשתי שירי
זיגי היה איש שיחה מרתק ואדם שהמוזיקה הייתה משמעותית בחייו.
היה לו אוסף תקליטים אדיר. כשבני הצעיר התחיל להתעניין וקנה פטיפון, זיגי הזמין אותנו אליו לבית לחדר התקליטים, ולפני שיצאנו נתן לנו "ארגז קטן עם כמה תקליטים שהכנתי לכם".
150 תקליטים מדהימים! שאנחנו שומעים עד היום!
צחי סלמונה, "גרעין רתמה לרתמים":
חברים אני מעלה כאן דברים שכתבתי (ולא יכולתי לשאת מפאת הכאב) לזכרו של יוסי אפטלון חבר קיבוץ בארי שנרצח בתאריך 07.10.2023 ונטמן היום באדמת רביבים, יהי זכרם ברוך.
ליוסי
היינו חבורה של נערות ונערים בני 17 כאשר הפצעת לחיינו, שכבה בוגרת של תנועת הצופים שבחרו להמשיך את מסלול התנועה ל"הגשמה" כחלק מהתגבשות הגרעין, "גרעין רתמה לרתמים".
חלק מהגיבוש היו הפעולות בשבטי האם בדימונה, באר שבע, ותל אביב ומדי פעם סוף שבוע בקיבוץ בארי, סופי שבוע שבהם אנו עובדים מספר שעות ועסוקים בפעילות גיבוש ביתר הזמן.
כבר אז שבית את ליבנו בנועם ההליכות וביכולת שלך לדבר איתנו "בגובה העיניים".
בסוף יב' "נחתנו" בבארי המקום שיהיה לנו בית למשך חצי שנה ואתה היית "המלווה".
פגשנו אותך בשלב הרגיש הזה שבו אנו יוצאים מבית ההורים לחיים עצמאיים והמפגש איתך העניק לנו ליטוש אחרון לפני שאנחנו משוחררים לאוויר העולם האמיתי.
כמו אבא דאגת לכל מחסורנו, שיבצת אותנו בבתים מאמצים, סידור עבודה, לימדת אותנו כיצד חיים ומתנהלים בקיבוץ ומאחוריך עמד כל הקיבוץ. לאט לאט נטמענו, מפגשים שבועיים איתך ושיחות גרעין בהם ברוגע בשפה עדינה ידעת לנזוף וכשצריך ללטף ולכוון שיחות מלאות בערכים שנראה שחסרים כלכך היום ובעיקר לאפשר לנו למצוא את הדרך הנכונה לנו כקבוצה.
אני זוכר איך אתה נוזף בנו בחצי חיוך בעקבות תעלולים שונים ומשונים שרקחנו בגרעין והוצאנו לפועל ברחבי הקיבוץ גרמת לנו להבין היכן הגזמנו ומתי ההומור היה משובח.
במשך התקופה וקצת בעידודך הוצאנו לאור את עלון הגרעין גם שם כיאה לדפס ניתן היה להרגיש את מגע ידך העדין.
בגיליון האחרון שיצא לאור במסיבת הסיום שלנו בבארי העמוד האחרון היה כולו הטריטוריה שלך.
בעמוד האחרון הקדשת לכל אחת ואחד מאיתנו חמשיר שידע לתפוס את ליבת האישיות שלו. הגיליון הזה עדיין קיים ומידי פעם בפגישות גרעין אנחנו נזכרים בו ובך ובתקופה המאושרת ההיא בבארי.
התגבשנו כל כך טוב יוסי, שתדע שגרעין רתמה עדיין חיי ונושם ונפגש.
עזבנו את בארי כקבוצה מגובשת התחלנו את המסלול הצבאי והגענו לרתמים באנו להקים קיבוץ ואתה דאגת לשמר את הקשר המיוחד הזה הגעת לבקר בחגי המשק - וגם בלי סיבה ואנחנו ניסינו ליישם את מה שלמדנו ממך ומכם, השקענו, פתחנו תלם, זרענו, השקינו גידלנו, קצרנו, קטפנו ועבדנו את האדמה הזו שבלולאת גורל מוזרה ולא מוסברת בין רגביה אתה ניטמן היום עד שתגיע לחלקת האלוהים הקטנה שלך בבארי.
לאורך השנים נפגשנו אתה ואני פגישות אקראיות כאלו, כפי שקורה לא אחת לשני תושבי אותו חבל ארץ תמיד שאלת והתעניינת מה שלום ההוא ומה עושה ההיא ובכל מפגש תמיד נתת לי את ההרגשה שגם אנחנו הותרנו בך חותם כפי שאתה הותרת בנו והתחושה הזאת הייתה מלווה בחמימות של בית.
הפגישה האחרונה שלנו הייתה לפני כחודש בבארי במפגש שנערך עם מובילי המחאה באחת מההפוגות של המחאה, ראית אותי מרחוק ניגשת בחיוך מבויש אמרת לי שאתה יודע שאנו מכירים אולם לא לגמרי זוכר מאיפה ברגע שאמרתי גרעין רתמה זיהיתי את הניצוץ בעיניך דיברנו על המצב ועל המחאה, לא שכחת לשאול מה שלום ההיא ומה עושה ההוא וככל שהתקדמה השיחה הבנתי שאתה נזכר בעוד פרטים ואנשים אבל בעיקר היית גאה בילדיך שהם פעילי מחאה, ואז בגאווה השמורה לסבים הראית לי את נכדיך, כמה גאווה הייתה בקולך, הו אז הסתיימה הפגישה אתה עלית לקל-נועית ונסעת ואני לא ידעתי, איך יכולתי לשער? שהמפגש הבא שלנו יהיה כאן, היום, בדרכך האחרונה.
בשם כל גרעין רתמה רציתי לומר לך יוסי תודה. אנו ננצור את זכרך ואת אנשי קיבוץ בארי לעד.
הגלויה היומית האחרונה:
יוסי סטארדאסט מקיבוץ בארי
"שושקה שלום, שמי זהר ואני מקיבוץ בארי. תודה על ציורי הגלויות הרגישות, המלאות בזיכרונות ובתקווה. מתחילת המלחמה אני רוצה לכתוב אלייך ולבקש שתצייר גלויה לזכר אבא שלי, שנרצח בביתו בבארי יחד עם כלבו אלביס.
אבא שלנו, יוסי, זיגי אפטלון, היה איש טוב לב, עדין ומלא חמלה, רגיש, קשוב ומעניין. מצמררת אותי המחשבה על רגעיו האחרונים. לצערי אני נתפסת לפעמים בתחושת חוסר האונים והאכזריות שחווה שם. אבל אנחנו רוצים להיזכר בטוב.
עוד לפני שנולדנו, אבא ואמא עברו תאונת דרכים שבה אבי איבד את ידו השמאלית. זה לא הפריע לו להקים דפוס סדר צלם, ועם המעבר לבארי בשנת 1980, לעבוד בגרפיקה של דפוס בארי ולגדל ארבעה ילדים ומלא נכדות ונכדים באהבה, השקעה, סבלנות וחיבוק עוטף...
אמא, אימושלנו, נפרדה מאיתנו כשנתיים לפני השבעה באוקטובר, לאחר שנים שסבלה מחולי. מאז, תמונתה מונחת על המדף של אבא, צמוד לקופסאות האוכל של אלביס, הכלב האהוב שלהם. אבא היה קונה מלא חטיפים לאלביס, חותך אותם קטן קטן וממלא קופסה נוחה לפתיחה, כזו שאף פעם לא נגמרת. בגלויה מאוד חשוב לי שיופיעו התמונה של אמא על המדף, ואלביס הכלב.
לאבא היה אוסף תקליטים ענק. בתום עידן הפטיפונים, כל חברי הקיבוץ היו מביאים אליו את התקליטים שלהם, ואבא, בסדר מופתי, צירף אותם לקיר התקליטים בחדרו לפי קטגוריות והאות הראשונה של היוצרים. להוריי הייתה גם ספריית ענק שהתערמה על מדפים ברחבי הבית. הייתה לו יד טובה וכישרון ציור, כשהיה פנוי רגשית אהב לצייר ואספנו את תרגילי הרישום שלו. הוא אהב נוסטלגיה, והקים את ארכיון הדפוס בקפדנות רבה, בהתפעלות ובגאווה.
הוא עלה לארץ כילד עם הוריו, ואחיותיו הגדולות נקלטו לפני כן בעין חרוד. בילדותו עוד קראו לו זיגי, וכך עד היום קוראים לו כל בני המשפחה המורחבת. בבארי פחות מכירים את השם זיגי, כי כשהמורה בבית הספר שאל אותו איזה שם עברי הוא בוחר, הוא בחר ביוסי. אבל אנחנו חולים על השם הזה , זיגי סטארדאסט!
אבא אהב להמציא מילים ושמות. ארבעתנו קיבלנו שמות חיבה: נטע היא צ'פי, מצ'פצ'ולה מהמערכון של הגשש, אני זוזי, ורבים בקיבוץ קוראים לי כך, עדי היא כיפה , מפורים שבו התחפשה לכיפה אדומה, ומאז אנחנו קוראים לה כיפי, ותומר הוא קטינא, הכי קטן שכבר מאוד גדול. ההורים ביניהם היו "גוני" ו"גוצ'י", שיבוש משעשע מתקופה שבה גרו יחד בחו"ל כצעירים, ועד היום לא ברור מי היה גוני ומי גוצ'י... אצלו בלקסיקון מגבת הפכה למפית, עגבנייה לאפרסק, עיתון לנייר, ועוגה לעוגית.
והנה גם נטע מוסיפה:
אני זוכרת איך היה רוכן על שולחן האור וחותך בסכין יפנית את התדפיסים של הסדר צלם, היה מחזיק את הנייר עם הגדם של הכתף ונעזר במשקולות המיוחדות מצופות העור שהיו לו... מצאנו אותן בבית. ואיך היה צובע את הנגטיב השחור וסותם חרירים זעירים עם האופק החום סגלגל... והיה אלוף ה"אגפא", מכונת הפיתוח שבמחלקת ה"צילומונטאז׳". היה מחליף את חומרי הגלם בחדר חושך וטוען את גלילי הנייר במיומנות שאין כדוגמתה. חמוטל סיפרה לי פעם כשעבדה שם הוא לימד אותה איך לעשות את זה כמו אבא, עם יד אחת...אז לפחות ניסתה... ככה גם היה חותך סלט. זה היה מרשים, המיומנויות שהוא פיתח עם היד החסרה שלו... ואיך היה עושה איקסים בקטיף בפרדס כמו כל החברים, בלי הנחות, היה זריז כמו שד... כל הקיבוץ התפעל מהסלט שלו בארוחת הבוקר בחדר האוכל. טעיםםםם!!!
אין כמוהו. קצרות המילים. אנחנו כל כך מתגעגעים וכואבים. בתוך כל הטרפת היומיומית מאז, קשה לפעמים להתאפס לכדי הכאב האישי כל כך. פתאום, תוך כדי כתיבת השורות האלו ,שחלקן אחותי כיפי האלופה ניסחה, מצאנו את עצמנו, אחיותיי, אחי ואני, מתכתבים שעות ונזכרים בו בטוב, בלי להזכיר את ה"אירוע". זה מרגיש כמו יציאה למסע מלא רגשות שעוזר לפתוח ולסגור פינות בלב. נשמח מאוד אם תוכל ליצור עבורנו ציור של אבא, לזיכרון ולתקווה. בתודה עמוקה ובהערכה רבה,
זהר, נטע, עדי ותומר."
