אורית ינאי, בת דודם של איילה ואביה:
אומרים שאין מילים - אצלי בראש יש כל כך הרבה מילים, הן נשלפות מהזיכרון , חולפות להן במחשבות ובחלומות בתמונות ברורות ללא הגיון וללא סדר:
אהבתי לבוא מבצרון לבארי. זו היתה נסיעה מאאאד ארוכה עד שמגיעים לסיבוב סעד, ואחר כך עוד קצת בכביש, ובהמשך יש פניה חדה ימינה, זו הפניה לבארי שאסור לפספס!
כשמגיעים - שם כל העולם: השמיים והאדמה ושדות הכותנה, שדות החיטה הירוקים והחוחובה? כן היה דבר כזה! והטרקטורים והמחרשות והקטפת הגבוהה והרפת ובית הילדים וקבוצת ערבה של אילה, ושיבולים של ניצה, וצבר של אביה, ושל אפרת שכחתי…
וטקסי בר המצווה והכניסה לחטיבה עם כתובות האש והקפיצות לברזנט, מלמעלה למטה.
ויאיר, הדוד הענק שלי שיושב תמיד בפינת האוכל בחדר, ואחר כך בבית הקומתיים ו-ותיקים, ותמיד מביט בנו גדלים ושמחים.
והמקרר של מרגלית שופע, וההפתעות (ארטיקים!) ועוגיות מעשה ידיה ובריכת השחייה שנכנסים בה ישר לעמוקים, והביקורים בדפוס, ואותו דוד ענק שמפליא להדפיס במהירות על מכונת הלינוטייפ המופלאה ומתיך בלחיצת כפתור אותיות למילים, ומילים לשורות, ושורות לחותמת אישית וגם לספרים של ממש.
והידיים התומכות של איילוס, ניצה ואפרת, שמחזיקות אותי חזק אחרי האסון שקרה לי, והחיבוק של אביה ("לא פחות מדקה, כי את הבת דודה שאני הכי אוהב בעולם") וחתונות ונכדים ועוד נכדים.
תמיד הייתה לי באר בבארי.
ובאופק אחרי שהשמיים נגמרים - עזה.
יש משהו מאד חושף במוות:
קשה להסביר שדברים שמובנים מאליהם השתבשו - יש לי? היו לי? ארבעה בני דודים - ניצקי נפטרה מסרטן לפני שמונה שנים, ואיוה של אביה נפטרה פתאום לפני פחות משנה, ושירה של אביה בכיסא גלגלים כי… שוב משהו השתבש. הייתה תקלה ולא היה חמצן בבלון אחרי לידת התאומים. ואיילה בת דודי הגדולה המופלאה, שכל כולה רק טוב, גידלה באהבה במסירות בסבלנות ועוד סבלנות את ינאי וליאל שבחייהם ובמותם.
ובאופק אחרי שהשמיים נגמרים - עזה.
דיברתי עם איילוס לפני ראש השנה לאחל שנה טובה, שלחתי לה בוואטסאפ את תמונת ראשוני החצבים שעלו בחצר שלנו (מן אופטימיות כזו של סוף הקיץ ותחילת הסתיו). הייתם בדרך לאילת כי ככה אביה רצה ואני רשמתי בלוח השנה החדש את תאריך מסיבת בר המצווה והכניסה לחטיבה: יום חמישי, הרביעי ליולי, עשרים עשרים וארבע, כדי שחלילה לא נפספס.
בסוף השבוע של שמחת תורה היינו בפסטיבל הסרטים בחיפה, ובשבת מבלי דעת הפכנו לניצבים בסרט אימה:
באותו בוקר כשדיברנו כבר הייתם בממ"ד והייתה הוראה לא לצאת ממנו.
אחר כך התקשרתי שוב ולא עניתם.
נראיתם לי לאחרונה ב-12:57.
ובערב של אותה שבת נוראה,
הופיעה אותה שורה
"נראו לאחרונה ב-12:57".
עזה בשערי בארי.
איילוס
אביה
ינאי
אינם
ומליאלי שכל כולה רק טוב וחוכמה ותום ושמחה וקצת ילדה רעה והרבה ילדה טובה והנה כבר ומתבגרת.
לא נמצא כלום, כלום.
חלקיק?
קטן?
משהו?
אלוהים כמה שזה אכזרי!
ואנחנו?
מחזיקים חזק זה בזה, מביטים באין העצום שנפער תחתינו, נאחזים בזכרונות, בחיוכים של היללי ומעייני ובגעגוע שמתחיל לחלחל לאט לאט לאט…
יש משהו בדי אן איי המשפחתי שלנו שאולי ובגלל ולמרות הכל אני יודעת שנמשיך, נמשיך לאהוב חזק ולחבק כל שעתיים…
עוד מעט ירד גשם
ושום דבר לא יהיה כשהיה
אבל הכלניות תפרחנה באדום עד לקו האופק, עד להיכן שהשמיים נגמרים.
שמחה שני:
איילוס, ליאל וינאי ז"ל
הם גרו מולי ונפגשנו המון. הילדים היו חברים טובים מאוד של אמה נכדתי ובאו אלינו איתה, עליזים ושמחים.
איילוס הייתה כל כך עוטפת ומכילה, טיפלה בהם עם כל הלב. הייתה אישה נעימה וטובה, תמיד עם חיוך והמון סבלנות.
אהבתי אותם.
