יצחק סיטון

יצחק, המכונה בפי משפחתו וחבריו הקרובים ״זיזי״, נולד בקהיר, מצריים, כבנם הבכור של ג'יימס ורוזי סיטון. בגיל שנתיים עלה עם הוריו לישראל, וכאן נולדה אחותו עמליה. עד כיתה ו' למד בבית הספר היסודי קוממיות בבני ברק. כשהמשפחה עברה לרמת גן, עבר לבית ספר יהלום ומשם המשיך לתיכון מקצועי אורט טקסטיל. יצחק התגייס לצה"ל ב1966, ושירת בחיל השריון. לחם במלחמת ששת הימים, ובמלחמת ההתשה שאחריה. עם השחרור התחיל לעבוד ב"אמקא". שם עבד כעשר שנים, ובמהלכן התחתן עם חנה, השתתף במלחמת יום כיפור כמפקד טנק, ונולדו ילדיו הבכורים ליאור וטל. לאחר מכן עבד בבנק הבינלאומי הראשון, כשלוש שנים, במהלכן נולדו ילדיו הצעירים נועה ורן. ב-1985 התחיל יצחק את דרכו בעולם היהלומים. בשנים הראשונות התמקצע בליטוש ותכנון יהלומי גלם, היה שותף בחברה לרכישת יהלומים ועיבודם. וב-2001, עבר לדרום אפריקה והיה מנהל יצור במספר חברות יהלומים. כתשע שנים היה שם, ואז עבר לנמיביה והיה מנהל התפעול של מספר חברות ליטוש יהלומים.

יצחק היה איש עבודה ברמ״ח איבריו, טוטאלי מאוד, בן 77 ועדיין עבד במלוא המרץ בתפקיד בכיר ומשמעותי מאוד. שותפיו לעבודה ראו בו לא רק מנטור מקצועי אלא דמות אב וחבר אמת שהנחיל בעקביות ערכים של קרבה, אכפתיות, נועם הליכות וכבוד הדדי. אין מי שעבד איתו ולא העריך אותו מקצועית ואישית. שנים שהוא גר ועובד בחו״ל, באופיו המיוחד, צריך את השקט האחר של אפריקה, את הקצב. איש פשוט שמיעט במילים ואהב את הדברים הפשוטים לכאורה: בריאות, אור שמש, קפה בים, מיטה לישון בה, מקלחת ומשהו לאכול. יותר מכל אהב את ילדיו, אשתו ומשפחתו המורחבת.

בערב שמחת תורה היו יצחק, חנה וטל בנם, יחד עם פסי וילדיה, בקיבוץ בארי. המשפחה התכנסה כמו תמיד לארוחת שישי. הם רקדו ושרו יחד ב״חדר האוכל״ המשפחתי. למחרת, בשבת ה 7.10, ב-6:30 בבוקר עם הישמע האזעקות, נכנסו כולם לממ״ד. יצחק, על פי עדויות, נורה ונהרג במקום בעודו חוסם בגופו את דלת הממ״ד מול המחבלים הארורים, יחד עם טל, בהגנו על אשתו חנה וגיסתו פסי. הקשר נותק בסביבות אחת בצהריים. מאוחר יותר נודע כי המחבלים קיבצו אל הבית אנשים נוספים מבתים שכנים. שעות רבות התנהלה לחימה בין כוח גדול של מחבלים וכוחות ימ״מ וצבא. לקראת הערב נורו כלפי הבית פגזים של טנק. מתוך 14 בני ערובה, שתי נשים נותרו בחיים כדי לספר על הרגעים האחרונים.

בכל השנים בחו״ל יצחק שמר על קשר רצוף וחזק עם הבית. ילדיו היו לו מקור גאווה בלתי נדלה. הוא אהב להזכיר להם תמיד שבשבילו הם מושלמים, והם ראו בו את האיש הכי טוב בעולם: ישר כמו סרגל, הגון, אוהב, עם ראש פתוח וחכם, לב רחב, ויכולת נתינה אינסופית. הוא היה אדם שכולם נמשכו אליו ורצו להיות באורו, בייחוד הילדים, איתם נהג להשתובב - הם מילאו את כוס האנרגיה שלו ואיתם הוא גם היה הילד שבנפשו. בחייו ובמותו, לוחם ואיש יקר ואוהב.

בן 77 במותו. 

יהי זכרו ברוך.