אשל, אביה, במלאת שלוש שנים:
שלוש שנים מאז נפרדנו באותו בוקר נורא.
הידיעה על הרצחה של כנרת הייתה כמעט מיידית. לא היה פנאי לעכל, להבין, ואף לא להתאבל .
החיים, כפי שהכרנו אותם, התהפכו באחת. המשפחה, הבית, שגרת החיים השלווה - הכול נגדע ברגע אחד
ונשאר מאחור, בתוך מציאות הזויה שאיש מאיתנו עוד לא ידע איך לקרוא לה.
וכרמל? מה עלה בגורלה? צפיתי בה נלקחת מהבית על ידי "האנשים הרעים", כפי שגפן מיטיבה לתאר,
בתחושת אין־אונים מוחלטת, בלי יכולת לסייע, להתערב או למנוע את המהלך הבלתי נתפס.
בימים הראשונים עברנו למצב של פעולה. חיפשנו מידע בכל דרך אפשרית. לצד מערכת ממוסדת שלא תפקדה,
הערוצים הפרטיים פעלו ביעילות. אולם, בשורה התחתונה, כמעט שלא היה בידינו מידע משמעותי על מצבן של כרמל וירדן. הרבה דאגה, הרבה חוסר ודאות שמלווה גם בתקווה.
רק לאחר שבועות ארוכים של המתנה התקבל "אות חיים", שלא אמר יותר מדי, אבל היה בו משהו שאפשר
להיאחז בו. שחרורה של ירדן וסיפורם של עלמה ונועם אור, שהיו עם כרמל בשבי, פינו מעט מקום לאופטימיות.
האנרגיות הופנו למאבק ציבורי עיקש להשבת החטופים. עם רב ומשפחות נאבקו מול שלטון ערל לב ומושחת,
אשר העדיף בציניות את האינטרס הפוליטי הצר על פני קבלת החלטות אמיצות ואנושיות.
במקום קידום עסקה — הכשלתה וטרפודה.
במקום הצלת חיים — אובדן חיים.
העיסוק בגורלה של כרמל כמעט שלא הותיר מקום להיפרד ולהתאבל על לכתה של כנרת. גם את הלווייתה
ערכנו חודשים מאוחר יותר, מתוך תקווה לשובה של כרמל, ושהיא עוד תשתתף איתנו ברגע הזה.
לפני שנתיים גם נר התקווה הזה כבה וקיבלנו את הבשורה הקשה מכול.
והיום, שלוש שנים אחרי, קשה לתאר במילים את המרחק שבין החיים שהכרנו אז לבין המקום שבו אנו ניצבים
כעת. מולנו שתי מצבות דוממות, וזו של אבנר בסמוך.
במרחק פסיעה מכאן נמצא המקום שבמשך עשרות שנים היה לנו לבית, במובן הרחב ביותר של המילה. גם
המבנה הפיזי כבר איננו. במקומו מגרש סטרילי, שממחיש יותר מכל את תחושת האובדן.
האין והחוסר נוכחים עד מאוד. הם מתורגמים לגעגוע עמוק וצורב, געגוע שמתקיים לצד התנהלות ושגרת חיים,
נורמלית לכאורה. לעיתים הוא מלווה בבכי. לפעמים בזיכרון נעים של חוויות אישיות ומשפחתיות מן העבר.
ולפעמים הוא פשוט שם, ברקע, בלי שניתן להסביר אותו.
חלק בלתי נפרד ממנו הוא הרצון העז, שאינו בר־מימוש, לשתף את כנרת וכרמל באירועים שאני חווה כאן
ועכשיו. בחוכמות החדשות של גפן. בטיול עם חברים. במפגש משפחתי. בהופעה מוזיקלית טובה שמספקת
הרבה נחמה. ברגעים כאלה אני חושב עליהן, כמו רוצה לומר: הייתן צריכות להיות כאן.
ובהיעדרן, דמותן נוכחת כדרך קבע. כרמל וכנרת אינן רק מה שנלקח מאיתנו. הן בעיקר מה שהשאירו. הן
השאירו אנשים שאוהבים ומתגעגעים. השאירו סיפורים, מעשים. הן השאירו ערכים. הן השאירו בתוכנו משהו
שאיננו רוצים לאבד.
את הדרך שהותירו אחריהן, אנחנו מבקשים להשלים ב"שביל כרמל-כנרת". המיזם החברתי שהולך ומתפתח,
וכבר מצליח להביא לידי ביטוי את הערכים שהיו חלק מהן - את הדאגה לאחר, את האנושיות, את החיבור בין
אנשים ואת האמונה שאפשר, וצריך, לפעול למען חברה טובה יותר.
בחרנו לזכור אותן דרך מי שהיו בחייהן, ופחות דרך האופן הטראגי שבו נפרדו מן העולם.
בחרנו שהזיכרון שלהן לא יהיה רק זיכרון של אובדן, אלא גם מקור לעשייה, לחיבור ולתקווה.
שלוש שנים עברו מאז אותו בוקר נורא.
הזמן עבר, אבל לא באמת המשיך הלאה.
שלוש שנים וגעגוע.
אשל, אביה:
זה לא היה צריך לקרות, פשוט כך!
הערכנו, קיווינו ופעלנו על מנת שלסיפור הזה יהיה סוף אחר, אופטימי.
זה לא היה צריך לקרות.
לא רק האירוע הנורא בשבעה אוקטובר, אלא בעיקר אחד עשר חודשי ההפקרה שבאו אחריו. זה לא היה מחיוב המציאות.
צעקנו, התרענו, הסברנו.
הופעות אינספור בתקשורת וברחובות, של משפחתנו הקרובה ושל נציגים רבים נוספים.
הופעותיהן המרשימות של מירב סבירסקי, כרמית פלטי-קציר, אסתר בוכשטב ואחרים ממחישות יותר מכל, עבור מי שהיה לו ספק בכך, שהכתובת הייתה על הקיר. והיא עודנה שם - מופיעה כעת באותיות קידוש לבנה.
זה לא היה צריך לקרות.
הכאב, הזעם והתסכול גדלים מנשוא לאור העובדה שמישהו בחר להתעלם, לטרפד ולהכשיל כל סיכוי לעסקה שהייתה משיבה אלינו בחיים את כרמל ורבים אחרים.
שיקולים ציניים זרים, של אנשים קטנים הובילו באופן ישיר לאבדן חיים.
כרמל שהפכה שלא מרצונה לדמות ציבורית, סיפקה השראה לקהל גדול שגילה הזדהות מוחלטת והתגייסות לפעולה.
העם איתנו, ציבור נפלא שיצא אתמול בהמוניו לרחובות על מנת לשדר למי שאמור לשמוע שדי, מספיק, עסקה עכשיו!!!
הוכח שוב, במחיר יקר, שהדרך שגויה והתוצאות טראגיות.
זה לא היה צריך לקרות.
כרמל עם תכונותיה הייחודיות קיימה את חלקה בעלילה – החזיקה מעמד, שמרה על שפיות, בריאות נפשית ופיסית ואף תמכה רבות באחרים. השלטון הערל בגד בה ובגד בנו.
שלום לך ילדה אהובה – הפרידה קשה.
את הגעגוע, הזיכרונות והכאב הפרטי אני שומר לעצמי ולמשפחתי.
זה המעט שנותר לי ולמשפחה כאנשים פרטיים שלא בחרו להפוך בתוקף הנסיבות לדמויות ציבוריות.
זה לא היה צריך לקרות.
אלון ואור, אחים:
כרמלי
אנחנו אוהבים אותך.
כמה אנחנו צריכים אותך עכשיו שתתני לנו חיבוק. שתסתכלי לנו בעיניים. שתהיי איתנו. שתחזקי אותנו.
כמה היינו צריכים ב-11 החודשים האחרונים. כמה נצטרך אותך בעתיד וכמה לא יתכן, זה לדעת שלא תהיי שם איתנו.
כמה יופי ואור ומגוון ואהבה הבאת לעולם, ואלינו.
כמה השראה לקחנו ממך. כמה חוזק שאבנו ממך, גם כשלא היית פיזית לידנו.
כמה אלון שמח ללוות אותך ולדרבן אותך בתחביב החדש שהדביק אותך, בריצה. ואני להיפגש איתך בארוחות שישי בת"א ולחמוק לעשן במרפסת ובקומה למעלה.
כמה גפן אהבה לשחק איתך וכמה חיכית לרגעים האלו. כמה תחסרי לגפן.
אין לנו תשובה לכמה. כי היית כלכך הרבה.
את האיזון במשפחה שכל כך צריך. במיוחד אחרי שאיבדנו את אמא.
כל אחד עם בעייותיו "עלה אלייך לרגל" שתעזרי לו למצוא את הדרך הנכונה ולגלות נקודות מבט שונות בכל סיטואציה.
היינו יושבים איתך אחרי שהיית קוראת לנו: אורקי, אלונצ'יק. יושבת לך בהקשבה עם כוס הקפה שלך שהמשכת לשתות מלפני כמה שעות, עם כחכוך הגרון, ובעיקר עם העיניים שראו אותנו באהבה ותמכו בנו תמיד.
מתגעגעים לתאווה שלך לחיים, איך אהבת להזמין מלא מנות ולטעום מהכל, איך אהבת לבלות וגם לישון מוקדם אחרי יום שנתת את כל כולך.
היכולת שלך לעשות עבור הזולת והכלל הפך לסמל ולסימן היכר שלך.
לכל אורך חייך, נלחמת על מה שחשוב בעינייך בעוד את חוקרת ומדייקת מה הכי נכון או חשוב לך ולסביבתך.
לחמת עבור צדק ושיוויון חברתי ועזרה לכלל.
כך גם, החברות הנפלאות שלך שחיברת מכל מכירות אותך כאחיות.
זה אבסורד גדול כל-כך שדווקא את נקלעת לתוך הסיוט הזה. את שראית את כולם, אך מי שהיה צריך לראות אותך, לא ראה.
את סמל למאבק ואת סמל לתיקון.
את חיה אתנו עכשיו, אתנו ודרכנו, כל רגע ורגע.
נגעת בכל כך הרבה אנשים שפגשת בחייך ולאחר שנחטפת נכנסת ללב של רבים ברחבי בעולם.
בטוחים שאת שותה קפה עם אמא בקיבוץ החדש שם למעלה.
אוהבים אותך.
כרמל אני כועס, אנחנו כועסים, נמשיך להילחם על החיים שלנו כי את היית אומרת לנו שאף אחד לא יעשה את זה בשבילינו.
שי דיקמן, בת דודה:
כל כך חיכיתי לראות את זה נפתר.
לדעת שאת חוזרת לחיים שלך - לדרינק עם החברות, לחול בין הרגליים, לריצות בשדות, להודו שלך.
לחיים שנרקמו פה.
שתוסיפי עוד כסא לשולחן ארוחת שישי, שעברה מהבית של אמא שלך לבית של אמא שלי.
שתתני את הטון ביום השנה לאמא, בדקויות שמשנות לך כל כך, אלו שלא ידענו לחזות, ותקבלי את ההזדמנות להיפרד חבוקה בזרועות המשפחה.
שתכירי את מאור הבן, מאור הבת, אוריאן ואור שכולם אור - ומיום חמישי גם את אלון, חמשת הילדים שנולדו לחברות שלך ב-10 וחצי חודשים שאת איתנו אבל לא כאן.
שתראי איך איחדנו כוחות, משפחה וחברות ונוצר המרקם ההזוי והנעים שהוא המעטפת שלך שנהייתה גם שלי.
נכנסתי לנבכי חייך בלי רשות כרמלי, סליחה.
ומתוכם כל כך חיכיתי לראות איך את מחליפה שנינויות עם אור, צוחקת מהבדיחות של אבא, מחליפה מבטים עם אלון, דמיונות עם גפן.
חיכיתי שתראי כמה היא גדלה ותהיי גאה בה.
לראות איך את מוצאת את המילים המתאימות גם עבורה להכיר במציאות ולצעוד בעולם בבטחה.
כל לילה, כמו מנטרה: הלוואי שכרמלי תחזור כבר.
תמיד אותם 3 שלבים:
מחנק מהמחשבה על מה שעובר עלייך שם, שמתחלף בהתרגשות מלחשוב עלייך בחיים, שמתחלפת במחנק - שנצליח בזמן, רק שתחזור כבר.
לא הצלחנו.
כמעט והיית כאן בחודש נובמבר, שמך הופיע ברשימה של היום ה8 בעסקה שנמשכה 7 ימים.
כמעט והיית כאן בחודש יולי, שמך הופיע במקום מספר 5 בין הרש לעדן, שחזרו אתמול כמוך. מתים. בשני המקרים, המדינה שלי, שלך, העדיפה מלחמה על פני חיים. מלחמה על פני חייך.
היית בבארי ב7.10, הגעת הביתה, להורים. על זה אין לי ולו בדל טענה. אבל הכמעט, וכמעט, שתלויים בנו, צובעים את הכל בתחושת החמצה צורבת. מחניקה. עם הזמן היא תפנה מקום להכרה, כמה אנשים פעלו כדי שתחזרי. וכמה אנשים הזדעזעו והתעוררו - כדי להביא את החטופים הנותרים בזמן.
כרמלי, היית אור בשבי. אבל יותר מזה, נועם שהיה איתך 50 ימים בשבי כתב לך: תודה שדאגת לי, בזכותך אני פה.
אם גם אתם כמוני מרגישים את הכאב, התסכול, ההחמצה - אני קוראת לכם לנתב אותם בדרכה של כרמל, לדאוג לחטופים, שבזכותכם יהיו פה.
עדי זוהר, חברה:
איך אפשר להספיד אישה כמוך?
ולחשוב עליך בצורת עבר?
אני כותבת ומוחקת... זה לא היה אמור להיות סוף הסיפור שלך. שלנו.
כל מי שמכיר אותך טוב ידע, שלמרות התנאים הבלתי אפשריים, את השבי את תשרדי.
כי את אישה חזקה עם כוח רצון אדיר, עקשנית וגם בעלת גמישות מחשבתית, בעלת יכולת התחברות מהירה לבני אדם באשר הם והכוחות שטמונים בך הם אדירים.
ואכן שרדת אותו. כמעט שנה בשבי והסוף הזה, שיכל להיות אחרת, כל כך מרושע וסדיסטי, לא קשור לנשמה הגבוהה שלך.
במהלך כל השנה הארורה הזאת, מה שקצת הרגיע אותי היה להכין לך דברים כשתחזרי אלינו.
בהתחלה זה כוון לסוף נובמבר, הגעתי לבית של איריס עם שקיות בגדים ותמרוקים שיחכו לך.
הכל התנפץ כשלמחרת קרסה הפסקת האש ואת נשארת בעזה.
בהמשך ניהלתי כבר רשימות של דברים יחד עם אור. חילקנו בנינו מי קונה מה ומי דואג למה.
כבר הרגשתי את החיבוק שלך, כבר ראיתי אותך פה. מסירה ממך את עקבות השבי, עושה מלא מקלחות, לובשת בגדים נקיים, אוכלת, שותה ומספרת לנו. לאט. על מה שעברת ואנחנו מקיפים אותך ביום ובלילה. עושים עבורך כל מה שרק אפשר.
זה לא דמיון, יכלת להיות איתנו פה. את היית אמורה להיות פה.
אנחנו צועדות ביחד מהפעוטון, אח"כ גן חצב ומשם ביחד לכיתת "פטל", תעודות הזהות שלנו בימים של בית הספר המקומי בבארי.
אינספור חוויות משותפות שלנו ככיתה ושלנו כחברות. את ילדה מתולתלת, גבוהה, דעתנית, חכמה, משקעינית, סקרנית, אומרת שעל ליבך. אוהבת ללמוד, לארגן, לתכנן, ליזום.
בערך בגיל 16 הפכת למלי ומאז את פשוט מלי. או מלמלית, או מלוש.
לפני שנתיים הצלחנו לקיים מפגש של כולנו, יחד עם בני זוג וילדים.
את הגעת באיחור אופייני ביחד עם רובי, אבל דאגת שלא ייחסר לנו יין משובח. היה כל כך כיף ואיזה מזל שהספקנו.
הפזאל שלנו נשבר בשבת הארורה הזאת, בהירצחו של שחר ועכשיו הצטרפת אליו ואנחנו מדממים מכאב.
אלון התקשר אתמול לשאול אם אני רוצה להקריא משהו. וברור שכן אבל איך אפשר? אני חנוקה. איבדתי חברה שהיא אחות. אחות ליבי. איתך אפשר לדבר על הכל. הכי בעומק. את לא מפחדת לגעת בכאב, לא מפחדת מביקורת.
אפשר לשפוך חצי טון של רגשות ואת שם מקשיבה. אפשר להתייעץ על הכל ואפשר, ועשינו זאת, לצלוח משברים. אפשר להחלים לצידך. אפשר לעשות חיים, לצחוק, לבלות, להנות מארוחה טובה, לצאת לאיזה לילה או שניים בים.
באוקטובר, לפני שהחיים שלנו התהפכו, עמדת בפני התחלות חדשות ומרגשות.
נפגשנו יום אחרי שנחתת, לקפה של בוקר במרפסת של מה שהיה הבית של ההורים שלך.
היית בעננים. הייתה לך חופשה טובה בהודו ושמחת גם לחזור. להמשיך את התואר השני. מצאת סבלאט ליד עלם וקובי ואחריו התלבטת אם לעבור לאזור חדרה וכך להיות ליד נועה. אפילו השתעשעת עם המחשבה של לגור בדרום. אני נוצרת את הפגישה הזו שהיתה כמה ימים לפני שנחטפת.
מלי, אני לא רוצה להיפרד ממך. זה מוקדם מדי. היו לנו עוד תוכניות והרבה שנים טובות.
אני רוצה להודות לך על שנים טובות של קרבה ואהבה.
כשהיינו בתחילת שנות העשרים עברתי בעקבותייך לתל אביב, ואת הכרת לי את העיר, דאגת שאבוא לכל ארוחה שהייתה, לכל יציאה.
אחרי כל לידה הגעת אלי לבית החולים עם קפה ומאפה ומסאז' טוב...
שהיית שם כשיונתן אושפז, וגם כשאבא שלי. את פשוט באת להיות, גם אם זה היה בעיר אחרת.
שתמיד כשפגשת את יונתן ואת יובל מצאת זמן וסבלנות לשחק איתם, לספר סיפורים, לשוחח. הכי בגובה העיניים. הבוקר סיפרתי ליובל שאני מאד מתגעגעת אליך והיא אמרה היא חושבת שגם את מתגעגעת אלי.
הלוואי שנצליח להתנחם בזה שאת כאן, ליד אמא שלך האהובה.
את איתי לתמיד.
אוהבת אותך
סיגלית:
הדף הריק מסרב שוב להתמלא במילים של געגועים וזכרון. ואולי זה דווקא בגלל שלא קיים יום שאין בו זכרון, געגוע, עצב ותחושת החמצה שמרעידות את הלב.
כנרת, כרמלי – כל אחת בדרכה השאירה שובל של סימני דרך מחייה, ובין הניסיונות לנהל שגרה אני פוגשת את הסימנים האלו. זה יכול להיות שיר זה או אחר שמושמע באקראי, אירוע כלשהו, אתר שביקרתי בו, חפצים בחלון ראווה או אפילו מילה שנזרקת לחלל האוויר... פתאום הזכרון כל-כך ברור, הגעגוע צורב אך
יש בו נחמה פעוטה על כך שכל אחת בדרכה נמצאת איתי למרות הזמן שעובר...
נפתחת איזה בועת מחשבה, ואיתה גם רגשות ותחושות, וחוויה ממציאות של זמן אחר חודרת לתודעה ומציפה בעיקר באהבה ועצב.
הזמן הוא 2026, הנופים הם של טיול משפחתי בערבה. בין סבב לסבב אני מצליחה לארגן את נוכחות כל ילדיי, ושוב התחושה הזו שלא קבענו מספיק בזמן עם כנרת טיול למצדה... וכל כך טבעי להרים לה טלפון לשאול לשלומה, ולפתוח יומן ולהתעקש לא לוותר הפעם כי לכל אחת ואחד מאיתנו יש לו"ז צפוף. כבר
ראיתי אותה בעיני רוחי עומדת בסנדלי האצבע המיתולוגיות ונותנת לנו משנה סדורה מתוך הידע המופלא שלה, מידי פעם לוקחת רגע להחזיר נשימה ולא מוותרת על החיבורים בין מורשת העבר, ההווה והעתיד... אבל פה זה נקטע בספוטיפיי, רונה קינן שרה אל בורות המים... מעירה אותי מהאשליה – זה כבר לא יקרה...
חוזרת לשגרת עבודה, כי בסוף העיסוק המשמעותי הוא זה שמאפשר לנו לשמור גם על עצמנו. נתקעת פתאום באיזה דילמה שדעתה של כרמלי הייתה יכולה עכשיו להוסיף עוד נקודת מבט, מחשבה... סקרנית בדמיונות מה עכשיו הייתה אומרת לי, איזה מילים הייתה בוחרת ומה היה מעסיק אותה אילו... חוזרת לשיחות שלנו בוואטסאפ, מנסחת לעצמי שאלות, מנסה למצוא תשובות ומפנטזת על שליחת קישור אליה של איזה מאמר, ספר או פודקאסט מעניין... ושוב הנחיתה למציאות הלא הגיונית – היא הרי הייתה צריכה לחזור... ללמד את כולנו פרק בחוסן והישרדות...
והגעגוע אינו מרפה ורוצה להישאר במשחקי הדמיון האלה, להשאיר אותן כאן איתנו, מסרב להאמין לאמת האכזרית. ואולי מה שניתן הוא להפוך את סימני הדרך האלה, שכל אחת מהן השאירה, לשביל...
הגוף זוכר...
הבחירה היא להמשיך לצעוד .
ובין הערביים, כמילותיו של יהודה עמיחי, הצל שלנו מתארך על השביל כגעגועים שאין להם ראשית ולא תכלית.
הגעגועים האלה, והזיכרונות משתיהן יחד ומכל אחת לחוד, מאפשרים לנו ולו במעט, להמשיך את דרכן חיינו...
