מני גודארד

בשבת השחורה של השבעה באוקטובר, הלב הרחב ביותר שפעם כאן עצר מלכת.

מני גודארד, מלח הארץ, דבש הארץ, איש נדיב, מסור, אוהב אדם ללא גבולות נלקח מאיתנו וכעת שב אלינו. אחת הדמויות הנדירות שהצמיחו את בארי חוזר לאדמת המקום שכל כך אהב.

מני נולד בבית החולים דג'אני שבדרום תל אביב, בנם הרביעי של סוניה, ניצולת שואה מפולין ושל יעקב, ותיק השחיינים בארץ שאף השתתף בשתי מכביות וגרף שורה של תארים בינלאומיים. לימים ישלים יעקב את המעבר מהבריכות לחופים והוא נחשב עד היום למציל המיתולוגי של בת ים, העיר שבה גדלו מני ואחיו. מיעקב ירש מני את האהבה העמוקה לספורט, לים ולאנשים, אהבה שרק התעצמה והלכה במעלה הדרך.

בראשית שנות השישים, אסון כבד פקד את בני המשפחה. ימיה אחותו של מני נהרגה בתאונת דרכים. ההתמודדות הכואבת עם האובדן הובילה את האחות הבכורה שמואלה  לעזוב את הבית ולעבור לקיבוץ בארי. זמן קצר לאחר מכן, כשהוא רק בן 13 צעד מני בִּנְתיבי אחותו והצטרף גם הוא לקיבוץ.  בבארי התבלט במהרה כשחקן כדורגל יוצא דופן. הוא השתלב במחלקת הנוער של הקיבוץ ובהמשך גם בקבוצת הבוגרים של הפועל בארי שנדדה בין ליגה ב' לליגה ג'. בשנת 1974 כבשה קבוצתו 105 שערים, מתוכם לא פחות מ52 (!) הובקעו על ידי מני, הכמות הגדולה ביותר ששחקן כלשהו הבקיע בעונה אחת.

בגיל 18, הניח בצד את הכדור והתגייס לסיירת של חיל השריון. לימים אף לחם בקרבות החזית הצפונית של חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים.

לאחר השחרור, בנו של המציל האגדי מבת ים הפך בעצמו למלך של החוף – החוף של ימית. שם זכה להכיר מדריכת טיולים צעירה ומרשימה ששירתה ביישוב ושבתה את ליבו. ברגע הראשון שפגש את איילת ידע מני שאיתה הוא יתחתן. וכך קרה. טקס החתונה שלהם נערך בספטמבר 1981. הם היו הזוג האחרון שהתחתן בחוף של ימית לפני הפינוי שנעשה במסגרת הסכם השלום עם מצרים.

מימית המשיכו מני ואיילת לתל אביב. הוא עבד כמציל בחוף הילטון ובהמשך גם בחוף פלמ"חים. בשנת 83 נולדה בתם הבכורה מור וכשהייתה בת שמונה חודשים סגרה המשפחה הצעירה מעגל ומני חזר הביתה, לבארי. בשנת 85 נולד גל שנקרא על שם אהבתו גדולה של מני לים. בשנת 91 נולדה בר שתמיד הייתה הבת של אבא. בשנת 2004 התרחבה המשפחה כשאיילת ומני החליטו לאמץ את גוני. לאחר הפגישה הראשונה עם גוני שאל מני את מור מה דעתה עליו. "הוא חמוד", אמרה מור. ומני חשב כמה רגעים ואמר: "אני כבר אוהב אותו".

מני ואיילת התגאו רבות בגוני ובקשר הקרוב שנוצר ביניהם. "אנחנו לא הבאנו אותך לעולם", אמר לו מני, " אבל אנחנו בחרנו בך ".

לאורך שנותיו בבארי, עבר מני בין מספר תפקידים ומלאכות. הוא שימש כדפס בבית הדפוס המקומי המפורסם, ניהל את הכלבו של הקיבוץ ועבד גם כאקונום הראשי. במקביל הוא נשאר קרוב לדשא כשחקן (ובהמשך כמאמן) בקבוצת הכדורגל המקומית. תחת ידו עברו דורות של צעירים אשר נשאו אליו את עיניהם בהערצה.

בזמן שבליגות הנמוכות ראו בו כסמל של בארי, בליגות הגבוהות הוא נחשב לאחד האוהדים השרופים של הפועל ת"א. כשאריק איינשטייין שר "ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב", הוא דיבר במידה רבה על הלב של מני. בזמן שעבד כאקונום, חברי הקיבוץ הביטו בנשימה עצורה במסכים כשהפועל תל אביב שיחקה בדרבי מול מכבי. כולם בקיבוץ ידעו שאם האדומים ינצחו, ביום שלמחרת מני המאושר יפנק אותם עם סטייקים או לפחות עם בירה וגלידה לקינוח.

מעבר לכל עבודה ולכל הכובעים השונים, בבארי הוא ייזכר בתור "מני מהבריכה", המוסד שאותו ניהל במשך שנים ארוכות. כל אדם שנכנס בשערי הבריכה חיפש את מני, את המילה הטובה, את משחק השש בש, את התמיכה ברגעים שהנפש כל כך זקוקה לה. כל מציל שנכנס לעבודה בבריכה עשה את הטעות והסכים להתערב עם מני על כך שיצליח לנצח אותו בתחרות הקפצות כדור. זה  תמיד הסתיים בניצחונו המוחץ של מני.

לצד התפעול השוטף של הבריכה, מני היה נחוש להפוך את המקום למפגש תרבותי ולמוקד עליה לרגל. במסגרת החזון הזה יזם את "קפה בריכה". אחת לשבוע נפתח בבריכה שולחן גדול של קפה ומאפים ורבים מחברי הקיבוץ הגיעו בעיניים בורקות. במקום הנסיעות התכופות ללונה גל החליט מני לעשות לונה גל בבארי.

כוח העל של מני היה הקשר עם האנשים. מאגרי הנדיבות שלו לא ידעו תנאים ולא ידעו גבולות. הוא סייע לקרוב ולרחוק, בין אם מדובר בבן משפחה, בחייל בודד או בעובר אורח שהגיע במקרה לבריכה. המילה "לא" נעדרה לעד מהלקסיקון שלו. הוא היה ונותר הכתובת שאליה פונים עם כל בקשה לעזרה, האדם שעל כתפיו הרחבות אינספור אנשים יכלו להישען. רשימת חבריו נפרשת על פני דורות ומרחבים עצומים והיא הקאנון של ארץ ישראל היפה. מעמיתיו לנשק בסיירת, דרך ותיקי הכדורגלנים של הפועל באר שבע ועד לוותיקי העמק ואוהדי הפועל.

מני קצר פירות רבים בכל תחנה שעבר בה. אך לא היה לו הישג שהתגאה בו יותר מהמשפחה הגדולה שהוא בא ממנה ומהמשפחה האהובה שהקים.

הוא היה בעל מסור לאיילת, אח אוהב לשלושת אחיו, אב מושלם לארבעת ילדיו וסב נערץ לששת נכדיו. ולא פחות מכל אלו גם היה בן מסור במיוחד ליעקב אביו.

עם ההתדרדרות במצבו הרפואי של יעקב, מני נלחם בכל הדרכים האפשריות כדי להביאו לבארי. שנים ארוכות טיפל בו במסירות אינסופית, בענווה נוגעת ללב ובגאווה גדולה לא פחות, עד למותו של יעקב בגיל 98.מני אהב בכל ליבו העצום את הארץ הזו, את שביליה, שיריה ואנשיה. הוא אהב את בארי על כל חבריו וחברותיו וזכה להערצה כללית בקרב בני דורו והבאים אחריו. בכל בית בבארי ניתן למצוא אדם שרואה במני שותף לדרך וחבר לחיים.

בשנים האחרונות איילת והוא התחברו לפרלמנט העמק וארגנו ערבי שירה שמילאו מפה לפה את בית העם של בארי. במקביל הוא המשיך לחרוש את שבילי הארץ, לעיתים ביחד עם איילת ולעיתים עם חבריו האהובים מהמילואים. מחוץ לבית הקים בוסתן שהצמיח תפוחים ומנגו ותות אפגני. בטקס מיוחד עם חבריו העניק לבוסתן את השם ערבה, על שם הכיתה האהובה שלו. בוסתן מוריק ופורה כמו האדם שהצמיח אותו, בוסתן שפירותיו עוד ישובו לצמוח.

ביום שבת השחור, ה-7.10.2023 נרצחו מני ואיילת על ידי מחבלים בני עוולה במסגרת התקפת הטרור הנפשעת על יישובי הדרום. עד לרגעים האחרונים שלהם היו מני ואיילת יחד בבית שכה אהבו, בקיבוץ שהיה להם לבית. ארבעה חודשים לאחר האסון, ב-8 בפברואר 2024 הודיע קיבוץ בארי כי גופתו של מני נחטפה ומוחזקת ברצועת עזה. במשך למעלה משנתיים, משפחתו, קהילת בארי וחבריו של מני פעלו בכל דרך כדי להשיבו לקבורה בישראל . לאחר 769 ימים ולילות ארוכים עד כאב, נסגר סופסוף המעגל ומני שב ארצה.

מני הותיר אחריו ענן עצום של אהבה – המוני שותפים לדרך ומשפחה אוהבת וקרועת לב – ארבעה ילדים ושבעת נכדים, שהצעירה בהם, נגה, נולדה מספר חודשים לאחר הירצחם של סבה וסבתה.

יהי זכרו ברוך.