איתי, בנה:
"אבא ואמא היקרים אבא ואמא שלי.
יש רגעים בחיים שהמציאות מרגישה לי כמו חלום, לא תמיד על הצד הטוב או הנעים. למעשה בשבועיים האחרונים מאותה שבת מקוללת המציאות היא סוג של סיוט. כזה שבאלי להתעורר ממנו ומהר. הכאב, השבר והחולשה האמיתיים צצים שמרגע לרגע אני מבין שאף אחד לא יעיר אותי כאן. ולא משנה כמה אני בעצמי ינסה, אני נוכח לגלות שאני כבר ער, וזו אשכרה המציאות. מציאות מעוותת מלאת אובדן, כעס ובורות בתוך הלב, והיא אינה ברת תיקון.
אמא ואבא, הלוואי שהייתם שורדים את אותו יום, הלוואי שבכלל הייתם באים לבקר אותנו בפרדס חנה, הלוואי שלא היו מחרבים כל פיסה טהורה ויפה בביתכם ובקיבוץ. הלוואי שהייתם כאן איתנו.. הלוואי. לקחו ממני ומאחיותיי את אבא ואמא המדהימים, לקחו מאחיינים שלי את סבא וסבתא שהם כל כך אהבו, לקחו מסבתא שלי את בנה הבכור והיקר, לקחו מדודיי אח ואחות כל כך טובים. לאן שלא אסתכל אני אבחין ממי לקחו אתכם, כי כאלה הייתם. אור ענק ולב פתוח ונותן לכל אחד ואחת.
עבורי, אתם הייתם הביטחון והבית הכי בסיסיים וטבעיים שלי בעולם הזה. אתם וביתכם הייתם עבורי ממלכה של חופש אהבה ונחת. לבקר אתכם בקיבוץ אחרי כל הטירוף של חיי מחוצה לו היה בשבילי כמו לשבת על קשת בענן.
החיבוק החם והנשיקה מאמא עם הגעתי. המבט ההמום של אבא בכורסא שכבר רק רוצה לספר לי על משהו שקרה, כאילו לא עבר כבר חודש מהביקור הקודם ומבחינתו רק ממשיכים שיחה ישנה. ההליכה של אמא בסלון עם שמלת פרחים צבעונית שרה לעצמה ומגניבה חיוכים כשרואה אותי על הספה רואה סרט עם פופקורן ואומרת "אוי נוש אתה חמוד". לשבת בחמישי בערב לראות כדורסל עם אבא שנרדם אחרי 10 דקות, נוחר בכורסא שלו וכל התלהבות שלי מהמשחק קם בבהלה ומחזיק ער עוד 20 שניות בלחץ, היו פעמים שהערתי אותו בכוונה והתלהבתי גם כשלא היה צריך רק כדי לראות אותו שוב ככה. להירדם על הספה ולעבור באמצע הלילה למיטה הישנה שלי בחדר ילדותי. להתעורר בבוקר למנגינות השירה של אמא או לרעש של אבא שוטף את הכלים. קפה וסיגריה עם אמא בפרגולה והשקט שמסביב. לילות בסלון עם אבא בהרצאות על מוזיקה ובסיפורים מאחורי השירים. זה פשוט לא ייאמן, כמה הייתם אנשים מלאי חיים והתרגשות מהדברים הכי קטנים ופשוטים שיש. כמה אהבתם את הביחד איתנו, עם הנכדים, עם בני ובנות הזוג ועם כל אחד שדרך אצלכם בפתח הבית. בית של חופש ובלאגן מדברים בצעקות קופצים משיחה לשיחה ומנושא כזה לאחר בשניות. אני כל כך מתגעגע לזה.
אני זוכר שהייתי חוזר ממסיבות במדבר עם חברים שעוד לא הכרתם היינו עושים אצלכם הפסקת קפה וארוחת ערב בדרך חזרה צפונה. כולנו מלאי אבק, מסריחים בטירוף ומנוצנצים ובתוך שניות כולם הרגישו בית, נינוחים להיזרק על הספה למרות כל האבק, אוכלים ביחד ומספרים חוויות בין כל הרעש והבלאגן של הנכדים מסביב. העיניים שלכם אבא ואמא היו העיניים הכי לא שיפוטיות שיש. רק קבלה ונתינה, בתנועה הכי אורגנית שיש. לא התאמצתם בשביל זה ולא למדתם את זה, זו פשוט הייתה חלק מהמהות הכל כך יפה שלכם. את המהות הזו כל מי שראה ופגש אתכם התרגש ממנה.
שהייתם באים למסיבות בהם ניגנתי רק כדי לראות ולהרגיש אותי, עוברים דרכים לא דרכים, באמצע שום מקום, אמא נכנסת לרחבה עם הטייץ הצבעוני והמשקפי שמש ישר מגיעה לעמדה לתת לי חיבוק מול כולם ורצה לרקוד, ואבא נכנס עם מצלמה ומתעד הכול כדי לשלוח לקבוצה של המשפחה. ואז כל המסיבה אני שומע מכולם כמה הם עפו עליכם וכמה שאתם מדהימים וכל כך נהנו לרקוד ופשוט להיות לידכם. ועוד אחרי הסט שלי ישבתם עם חבריי בקנטה, אכלתם חטיפים ושתיתם בירה. כמה שהנפש שלכם היתה צעירה, הרפתקנית וחופשייה. וכמה ליבי התמלא שהייתם חלק מההגשמה שלי.
אבא ואמא, אני רוצה להודות לכם על כל מה שהעברתם לנו ולימדתם אותנו תוך כדי החיים, וגם עכשיו שאתם כבר לא איתנו פיזית. אני רואה אצלנו במשפחה גם עכשיו את הליכוד, הביחד ואת אנרגיית החיים הזו. אני יודע שזה הדבר שהכי רציתם שנקיים ונחייה כאן. ויחד עם זאת, זה כל כך קשה שאתם כבר לא כאן איתנו, הבור הזה גדול ואין דבר שיכול למלא אותו. אני לרגע מרגיש טוב וצוחק ובאותה נשימה אני נזכר שאתם לא כאן, המשפחה ביחד מדברים ונהנים ואז שוב אתם לא כאן, אני נהנה מארוחה טעימה או קפה של בוקר ושוב אתם לא כאן, פוקח את עיניי לבוקר יפה אך אתם לא כאן. זה תופס אותי בכל מקום במשך שבועיים בכל רגע. וזה רק הולך ומתחזק מאותו יום שלישי לפני 5 ימים. אותו יום בו התבקשנו להתאסף בחדר במלון מול הנוף הסוריאליסטי של ים המלח, ובו קיבלנו את הבשורה הקשה מכול. הבשורה שהכריעה כל פיסת תקווה או אמונה שסחבנו, אתם לא נעדרים, אתם לא מתחבאים ותכף תתקשרו אלינו, אתם מתים. ומשהו בי גם מת באותו הרגע. אנשים או יותר נכון מפלצות מלאי חושך, רוע ומלחמה קצרו את חייהם של הוריי מלאי האור, האהבה והשלום. ממש כך. סוף רע הוא אחד הדברים הכי קשים שיש. אמא ואבא, חשוב לי שתדעו שלאחר הבשורה בין כל זעקות הבכי והדמעות שלא חדלו מלרדת היינו ועודינו יחד. התחבקנו כולם ובכינו, אפילו הקצינה ואנשי הצוות שהיו בחדר שיתפו והבינו איזה הורים ואנשים הייתם דרכינו.
אתם המאסטרים שלנו, אמא ואבא אתם לעד תהיו המלך והמלכה של ממלכת המשפחה שלנו. הביחד לא יהיה אותו דבר בלעדיכם, אבל הוא יהיה ואתם תפעמו בו בכל רגע. אתם בליבנו לעד ואני יודע כמה אתם גאים בנו מלמעלה בתוך התקופה הזו ושמחים שכולנו חיים וביחד. עד השנייה האחרונה הייתם יחד קרובים ואוהבים. ההורים המיוחדים שלנו והסבים הכי מרגשים בבית של כולנו. ברגעים האחרונים לא רציתם שנדאג לכם ורק שאלתם את תומה ומורן מה מצבן בתוך כל התופת, חשבנו שאתם תהיו בסדר, שידרתם ביטחון וקלילות. עד הסוף הייתם יחד ושמרתם עלינו. שלחתם קרן של אור והגנה לבנות ולנכדים שלכם שניצלו דרך כל כך הרבה נסים.
אמא ואבא שלי, אין שנייה שאתם לא חסרים לי אתם איתי ואיתנו בכל נשימה, נזכרים ומתרפקים על רגעים וזיכרונות, בוכים הרבה ומתגעגעים. אתם ההורים הכי טובים שיכולנו לבקש. זכינו בהורים כמוכם. מבטיח להמשיך את דרכיכם האנושית והיפה ולהעלות לכם המון חיוכים ונחת שם למלעלה. אני אוהב אתכם כל כך ומתגעגע בטירוף. תודה על הכול הורים אהובים שלנו, אין כמוכם בעולם נוחו בשלום ובאהבה. לעד. אנחנו. ביחד."
עידית, אחותה:
אחותי אחותנו יקירתנו אהובתנו, כל כך קיוויתי שגם את תתקשרי ותגידי - אני בחיים, יובל ואני בחיים – כמו שעמית התקשר באמצע הלילה לומר מילה אחת, מילה כל כך עמוקה – "חי" אני חי.
אחות שלי, את זוכרת שאמא הבטיחה לנו שלנו זה לא יקרה, כי יש לנו מדינה חזקה ויש לנו קיבוץ פורח ולא להאמין אבל זה קרה, קרה לכם, קרה לנו, הנורא מכל. ואולי בתופת הזו, זו הנחמה הכי גדולה שההורים שלנו לא בחיים. זוכרת את היום הזה בו עמית בסוודר כחול ואני בסוודר אדום עומדים ליד גן כלנית ורואים איך אמא ואבא מביאים אותך, תינוקת קטנה בטנדר גדול לבית התינוקות. ואז הכל התחיל – הפכנו לשלישיה, ועוד איזו שלישיה! ומי יכול להאמין שאת, הנשמה המתוקה והטובה, היית קצת מכה בנו... קצת מחטיפה לנו... היית טורקת דלתות לפעמים אבל מתוקה כל-כך כל-כך.
אחותיתי אהובתי – תמיד אמרנו "איזה כיף שיש לנו אחת את השנייה", איזה אושר שהיה לי אותך, הבילויים שלנו, המפגשים בינינו אחת לשבועיים פלוס, בבתי קפה, בסרטים, בהצגות, ובטיולים בין צומת ספרים לחנות בגדים ונעליים (היה אמור להיות לנו עוד יום כזה ביום שני שאחרי החג). היינו יושבות שעות ומדברות ומספרות – כל אחד מבני המשפחה עבר תחתינו, אפילו אתה אחי, השארת אותי תמיד מעודכנת אודות בארי – שתמיד נשאר כבית בליבי ונשמתי.
אחותי שלי – הייתה בך תבונה בלתי רגילה, תמיד ידעת להיות בזמן הנכון ובמקום הנכון ולהגיד את המילה. אחרי שאמא, שבה טיפלת במסירות גדולה, נפטרה – הקפדנו על פגישות של האחים ובני-בנות זוגם – בלי ילדים... בלי נכדים, רק אנחנו, שעות על שעות יושבים ומדברים וצוחקים ונהנים כל-כך.
אחותי, כשהיית באה לגעש כבר מהחניה צועקת לי סיס חמודה, אהובה, מהר חיבוקים ונשיקות, ואת תמיד עם השמלה הצבעונית, כל פעם צבע אחר בשיער וציפורניים צבעוניות – זו את – מלאת שמחת חיים ואושר שהחיים האירו לה פנים עד השבת השחורה. התמזל מזלנו, כנראה בזכות הורינו – היינו שלישיה נהדרת, מחבקת ואוהבת, יצרנו קשר שאין להפרידו ולנתקו וידענו שזה יהיה לתמיד – לא ציפינו לשבת הזאת ועכשיו צלע בשלישיה חסרה – צלע שהלכה והשאירה בור עמוק ושחור ונוראי שאני לא יודעת איך יתמלא... לא יודעת.
יובל – אמנם לא אחינו בדם אבל איתנו כבר 40 שנה, אהבנו אותך כל-כך, כזה איש מקסים ומשכיל, מי יבשל לנו עכשיו קפה שחור, מי יספר לנו על ההיסטוריה המשפחתית שלנו, דאגת לשמר את הסיפור של אמא שלנו, לתמלל את הקלטת, לארגן טיול שורשים לנכדים בהונגריה, לספר ביום השואה...תחסר לנו מאוד!!
אחותי ויובל – השארתם אחריכם משפחה נפלאה ונהדרת – תומה ועמוס, מורני ואיתי, שבמזל גדול הצליחו לצאת מהתופת הזו, נויקי ועידו ואיתי ונעמי ועל כל אלו עוד שישה נכדים קסומים (ואחת בדרך שלצערי כבר לא תזכה להנות מכם) שכל כך התגאיתם בהם, אהבתם, דאגתם וסיפרתם עליהם. מבטיחים לכם – עמית ואני וכל סובבינו – נעשה הכל כדי להיות בשבילכם – אהובים שלנו. אהובה שלי,
אחותי ויובל אהוב – לא רוצים, לא מסוגלים להיפרד מכם אבל רצחו אתכם, לא שמרו עליכם, אפילו אני שתמיד הייתי צועקת עליכם להיכנס לממ"ד ולהישמר, הפעם גם זה לא עזר. ניאלץ בלית ברירה להתחיל להבין שמעכשיו רק זיכרונות ילוו אותנו. כל-כך אוהבים אותכם.
נגה, הבת דודה:
מעין ויובל, יובל ומעין.
רק לפני יומיים - שלושה שמתי לב ששמותיכם שזורים זה בזה. שמות של מים, ומים זה חיים. יובל ומעין בני דודים יקרים שלי, אמא שלך ואמא שלי אחיות, בנות למעלה מ-90, צריכות להיפרד מכם. איכה התהפכו סידרי עולם.. אתה ואני מכירים שנים רבות, עוד מימי הילדות. הקשרים בין שתי המשפחות היו חמים והדוקים לאורך כל השנים הללו. חופשים רבים בילינו ביחד. אני הייתי נוסעת לדודה חולי בחולון. אתה וארנון הייתם באים אלינו לאלונים. גם שכשבגרנו והתחתנו והקמנו משפחות משל עצמנו, המרחק והנסיעות לא פרמו את הקשרים ביננו. בשמחות, בחתונות, באבלות, בביקורים הדדיים, וסתם בשיחות טלפוניות: מה שלומכם, איך הילדים, הנכדים... כמה בונוסים קיבלו בבארי, ולאיזה חו"ל נוסעים השנה.
ילדינו מקבילים בגילאים, רק הפוכים. לכם שלוש בנות ובן, ולי בת ושלושה בנים. אתם השגתם אותנו בנכדים, לכם שישה נכדים ולנו "רק" ארבעה. (בינתיים) בשנים האחרונות "חתמנו" ביננו הסכם שבעל-פה. כל שנה אנו באים לבארי לבקר אותכם, בעת פריחת הכלניות. יומיים נפלאים של בילוי משותף. אנחנו ואתם מטיילים ביחד על אופניים, ברגל וברכב בתוך מרבדי הכלניות המרהיבים. בכל המקומות המוכרים ובכל הדרכים הנסתרות, שרק אתה יובל, מכיר ויודע. ובדרך אתה מפציץ אותנו בשלל הסיפורים המופלאים שלך, בשפה ציורית וקולחת, על מלחמת העולם הראשונה, על עוגיות אנזק, על מרכז המיחזור "הממלכה" שלך, על מוסיקה, על בארי ועל המשפחה.
ימים כפיים מלאים בשמחה וצחוק, בשיחות חולין ובשיחות נפש. מין ביחד משפחתי חברי ואוהב. כל פעם שנפרדנו בחיבוקים חמים, בדרכנו חזרה הביתה, אמרנו שצריך לעשות זאת יותר מפעם בשנה. עכשיו נשארנו כואבים והמומים, בעצב עמוק ואין סופי, עם חור ענקי וריקני בבטן, בלב ובנשמה. מתקשים לנשום בתוך האפלה הזו. בלתי אפשרי לראות את האור בקצה הימים הנוראים האלה. תומורנוי, איתי, דודה חולי, ארנון וכל המשפחה המורחבת, מחבקים אותכם באהבה גדולה. מאמינה בכל ליבי, עוד יבואו ימים טובים מאלה, והם יפרצו כמעין מתוך ההריסות, ויזרמו כיובל צלולים וזכים.
אנחנו נחזור לבקר בבארי, ובדרום ובעוטף ישראל, כי אין לנו ארץ אחרת. הורינו בנו אותה במו ידיהם, ונלחמו עליה בדם יזע ודמעות. והדרום עוד יפרח וילבלב, יהיה כולו אדום רק מכלניות מרהיבות.
מעין ויובל אהובים נוחו בשלום, שימרו עלינו מלמעלה. מתגעגעת אליכם המון המון.