מרדכי נווה

גיתית, בתו: 

כשאני חושבת על אבא שלי, אני חושבת על בית כזה עם גג גבוהה שמגן ובולם את הזעזועים החיצוניים. עם קירות יציבים אך גמישים ורכים שעוטפים מחבקים ומחממים (העדפתה קור, אני יודעת). עם רצפה רכה שאפשר לנחות עליה בלי לקבל מכה. עם כורסא מפנקת שאפשר להניח עליה את הראש וכמו על דיונה, להירגע. הכל ברמה הכי גבוהה שיש, מתוחזק ובאסתטיקה מוקפדת. כל מי שרוצה יכול להיכנס לבית הזה ולהנות ממנו. זה בית שמתאים את עצמו לצרכיו של השוהה בו ולא ההיפך. כמו לב גדול הוא מתרחב כדי להכיל עוד ומתכווץ כדי להגן על יושביו. הוא מוקף דשא ירוק שלצידו טאבון ומנגל סביבם ניתן לשבת, לפטפט, לצחוק, לעשן סיגריה ולאכול כיד מרדכי. זה בית נייד הוא מגיע לכל מקום: לחופי הכנרת, ליערות הכרמל, לחופי הים, לכלניות ולכל מקום שהוא מגיע כל המושלמות הזו באה אתו. הוא עושה את זה פשוט כדי לעשות טוב למי שנמצא בתוכו. זה בית מלא חיים ושמחה, בית של אהבה. 

אבא היקר שלנו הייתה לנו הזכות שהיית לנו בית והרבה הרבה יותר מזה. נום על משכבך בשלום, אנחנו מבטיחים לשמור על היחד שלנו ועל המשפחה של יונה שהיא חלק מהבית שלנו. הבתים של בארי אולי התמוטטו, אך הבית הפנימי הקהילה היא חזקה מאין כמוהה ואנו מרגישים חלק ממנה. 

מבטיחים לעזור לשקם את בארי, פנינת המדבר שטיפחת במו ידייך, כי אסור לתת לרוע להשתלט על העולם. חברי בארי ליבנו איתכם תמיד ואנו נעזור לכם. תודה מקרב לב לצוות שמתפעל את כל מה שקורה ושהיה איתנו בקשר עם סבלנות מרבית וקשב רגיש. אתם אלופים ונכנסתם לנו ללב.

חיבוק גדול לכולם משפחות נווה ואדרעי. 

הילה ולינוי, נכדותיו: 

סבא, אני לא מאמינה שאנחנו עומדים פה, בבית הקברות, שהוא אפילו לא בבארי ואתה שוכב שם רחוק מאיתנו. מאיפה בכלל מתחילים לדבר? מספרים את "הסיפור הארוך או את הסיפור הקצר?" אני אספר את הסיפור הארוך בכל מקרה. 

לפני כמה חודשים עמדנו בבארי בהלוויה של סבתא רחל וממש כמו עכשיו דיברתי עליה ובכיתי. ישר כשסיימתי הדבר הראשון שקרה זה שחיבקת אותי בחיבוק הארוך, המרגיע והמנחם הזה שרק אתה יודע לחבק, תוך כדי שהחולצה שלך נרטבת מהדמעות שלי. עכשיו, מי יחבק אותי כמוך אחרי שאני אסיים לדבר כאן? מי ירגיע אותי ויבטיח לי שאתה נמצא במקום טוב, ורגוע? סבא, איך נוכל לוותר על הבית שלך? 

תמיד היית מתגאה בשולחן בבית שלך שיוצר בהזמנה אישית ושיש בו כל כך הרבה הרחבות, שאף פעם לא השתמשנו בכולן. במטבח תמיד היו מוצרים פגי תוקף כמו שיש בכל בית קלאסי של סבים. השידה ממול תמיד מלאה בשטויות ששכחנו אצלך, ומעליה מראה רחבה כמו הלב הענק שלך, שבפינה התחתונה שלה מודבק דגל רומניה, כי בכל זאת אתה רומני גאה. בסלון תמיד היית יושב על הכורסא שכל כך אהבת, ובפינה הייתה השידה של סבתא מאירה עם התמונה שלה. הפינה השלווה שתמיד הזכירה לנו שאולי לא הכרנו את סבתא אבל היא כאן איתנו בלב שלנו. 

אני זוכרת פעם אחת שישבנו במשרד שהיה לך ושאלתי אותך "תגיד סבא, יש עוד אדם שקוראים לו מרדכי בקיבוץ?" אתה אמרת שלא, ועכשיו, סבא, אין יותר מרדכי בקיבוץ, אפילו לא אחד. תמיד חשבנו שמרוב כל הסיגריות שאתה מעשן, זה מה שיגרום לך להיפרד מאיתנו, אבל אף פעם לא עלה בדמיוננו שבגלל המחבלים הארורים האלו אתה כבר לא איתנו. 

בדבר אחד אנחנו בטוחים, אתה היית גיבור עם לב רחב ואמיץ שתמיד עוזר ותומך בסובבים אותו, כי ככה נפרדנו ממך, בעודך מנסה להגיע ליונה ולהציל אותה. הגיבור של המשפחה. סבא, נלקחת מאיתנו, בלי שנפרדנו ממך, בלי שנסענו לרומניה לעוד טיול שורשים שכל כך רצית, בלי שתהיה בטקס סיום בית הספר שלי, בלי שתהיה בגיוס של לינוי, בלי שתהיה ביום הולדת 50 של אמא, ובלי שתהיה באירוע בר מצווה של אגם. הבטחת לי שכשיהיה לי רישיון נעשה רונדלים עם אוטו של הקיבוץ, אבל זה כבר לא יקרה. היינו נותנים הכל בשביל חיבוק אחרון ממך, בשביל פרידה אמיתית ממך, כי עכשיו אנחנו צריכים את זה יותר מתמיד. 

סבא שלי, היית אדם כל כך מיוחד וייחודי. לא נשכח את העיניים הכחולות היפות שלך, האהבה האינסופית שלך לצ׳יפס, וגם לנכדים ולמשפחה שלך. הבית שלך מלא בזכרונות ופריטים שמאז ולתמיד יהיו מקושרים איתך, אם זה לוח הגבהים בכניסה שעודכן בכל ביקור, עוגיות סבא שקנית בסטוקים בפסח כדי שתוכל להביא לנו כל השנה, הכורסה שלך, שהיא בעצם כס המלכות שלך, ושאף אחד לא יעז לשבת עליה כשאתה נמצא. הדלקת זיקוקים בחצר הייתה אחת מהמסורות הרבות שיצרת בשבילנו, כמו גם ביקור שנתי בכלניות, פיתות על הטאבון בצאת פסח ועוד ועוד. 

יש לי הרבה זכרונות טובים מהביקור האחרון שלנו בקיבוץ, הפגישה האחרונה שלנו, זכרונות שהיית רוצה לחקוק בראש שלי חגגנו לי יום הולדת 18 בסעודה חגיגית ושופעת כיאה למשפחת נווה. הבאת לי מתנה ליומולדת, שהיא הדבר האחרון שקיבלתי ממך, מעטפה עם כסף, אבל לא סתם מעטפה, אלא מעטפה שהיא בעצם הייתה פעם חשבון פרטנר שקיבלת, קשקשת עם לורד שחור וכתבת לכבוד לינוי, מסבא ויונה. אני זוכרת שהרמנו כוסית ובירכת אותי ואחר כך הדלקת לי נר שכל כך מתאים לך להביא, נר בצורת פרח מסתובב עם שיר שמתנגן בלי סוף. 

אני מודה על ההזדמנות הזאת לחגוג איתך ואצלך בבית את ההגעה שלי לבגרות. עכשיו כשאתה כבר לא פה, מי ידאג לי כשאהיה במכינה בבאר שבע כמו שדאגת והבטחת לעזור לי בכל עניין וצרה. למדתי ממך כל כך הרבה סבא, יכולות ההנהגה שלך ראויות להערכה ויוצאות דופן בכל החיים שלך בכלל וההובלה של שבט נווה בפרט למדתי ממך אהבה ללא תנאי ושל המשפחה, עשייה ועבודה למען הקהילה ונתינה. למדתי ממך ללכת עד הסוף בשביל לעשות דברים ומחוות בשביל האנשים שיקרים לי. כמובן גם הצחוק וההומור שלך יהיו זכורים לי. מקווה להיות קצת יותר גיבורה כמוך. מקוות להצליח לחלץ את המתכון לפנקייקים מהבית שלך ולהמשיך להכין למשפחה בשבת בבוקר. 

אני בטוחה שסבתא מאירה וסבתא רחל שואלות איך זה שהגעת אליהן כל כך מהר? הלוואי שהמלחמה הזאת לא הייתה מתרחשת. רק תמסור להן, לאבלום ולנרקיס שאנחנו אוהבים אותם ומתגעגעים אליהם. 

תנוח על משכבך בשלום סבא, אתה הגיבור שלנו. 

שלך, כל הנכדים, נויצ׳יק והיללי.