מתי וייס

רן, מיכל, יובל ואורן, ילדיהם: 

אבא ואמא היקרים שלנו, איך מספידים הורים? איך מספידים אתכם ביחד? איך אפשר לסכם את החיים שלכם בכלל? איך אפשר לתאר את העתיד בלעדיכם? אני פותחת את העיניים כל בוקר, מקווה להתעורר לחיים שלנו, לאלה שהיו. מחכה לשיחת הטלפון ממך אמא. אבל מתבדה מהר ומבינה שהמציאות שלנו היום היא החלום הכי גרוע שיש. 

אני מחכה כל רגע שתבואי, שתתחילי לנהל אותנו, לקחת את הילדים ולארגן אותם... ואת לא באה... אני רוצה לומר לכם שתהיו רגועים שם למעלה. שתדעו שאנחנו כל האחים ביחד. אנחנו מבטיחים לכם שנשמור על הדבק הזה שייצרתם באהבה אינסופית. 

מבטיחים להמשיך את הדרך שלכם - לתת לעולם, לאהוב כל אדם, לפתוח את דלת ביתנו לכל מי שרק צריך ודורש. הילדים שאלו אותי כל הזמן למה אנחנו לא מאמצים שינשינים, והתשובה שלי הייתה שאנחנו לא פנויים כי ארוחות שבת בערב אצל סבא וסבתא הן חשובות ואני לא אצליח להתייחס כראוי לחברה הצעירים הללו ככה. אתם מבינים, הדבק המשפחתי הזה הוא ההצלחה שלכם. נכון שאנחנו לא דברנים גדולים כולנו - לא יושבים ומפטפטים הרבה אבל אני יודעת שאנחנו חזקים ביחד. 

לקחנו ממך אבא את השקט, את שלוות הרוח וממך אמא את אהבת המשפחה. קשה לי לתפוס שלא אגיע אליכם יותר הביתה. לא אראה את אבא על הכורסא שלו בשקט שלו, פותר תשבצים ולא אריח את ריח העוגות והמאפים שלך אמא. קשה לי לתפוס, קשה לי באמת להבין למה הם פגעו בכם ככה. אני כל כך שמחה שהספקתי לשיר עם אבא בט"ו באב ולרקוד איתו. זה היה ערב מכונן. כל כך הרבה פעמים ראיתי את הסרטון שלנו. אני כל כך שמחה שהקשר עם אבי התחדש והתהדק. דווקא עכשיו ברגעי העדנה הם לקחו אתכם.

אבי ואילנה - אנחנו מבטיחים להמשיך את מה שהתחיל. הייתם לנו הורים לתפארת - הרגשנו איך אתם אוהבים ועושים עבורנו הכל. הייתם הסבא והסבתא הכי טובים שיש. אני זוכרת כועסת עליכם הולכים וקונים כל הזמן ציוד לילדים - משחקים, בגדים וכל דבר אחר, רק כדי שיהיה להם בית שני, שלא חסר בו דבר עבורם. מתכווץ לי הלב שלא תראו את הילדים של אורן ומירית, מתכווץ לי הלב שלא תהיו בחתונה שכל כך חיכיתם והתרגשתם אליה. אני מבטיחה להיות הדודה הכי טובה בעולם ולמלא את מה שאפשר. זה לא יהיה אותו דבר – אני בטוחה, אבל לפחות אנסה. 

אני רוצה לומר לכם תודה. תודה על מה שהייתם עבורנו, תודה שאהבתם אותנו בלי גבולות. תודה שהייתם הסבא והסבתא הכי טובים בעולם. תודה על המשפחה שבניתם בשתי ידיים ובעמל רב, תודה על הנסיעות איתך אבא, ההתעקשות שלך אמא, המפגשים, החיבוקים. תודה שהייתם אתם!!! 

אני לא נפרדת, ולא אומרת שלום כי אמשיך אתכם בכל יום, בכל צעד ובכל נשימה שאני לוקחת. בכל פעם שהתקשרנו לאחד מכם התנגן השיר "הרדופים" אותו כתב נתן יונתן. בחרנו להשמיע לכם אותו בפעם האחרונה. 

אני אוהבת אתכם - כולנו אוהבים אתכם 

גיל מרינוב, חבר משפחה: 

ישבתי לכתוב מספר מילים וזה לא נתפס שאלו מילות פרידה מכם. אני מסתכל על המעמד ולא מאמין שהוא מתקיים, הלב בוכה, המוח מתקשה לעכל את התופת והזוועה וחוסר האונים שעברתם, התפללנו וקיווינו לבשורות טובות אבל לצערנו הם לא הגיעו. 

עמיר, אנחנו חברים ואחים מגיל 12 אתה עבורי חבר קרוב מזה 57 שנות חברות מדהימות שלא הולכות ברגל. עברנו יחד את תקופת הנעורים, התבגרנו יחד ובזכות החברות ביננו פגשת את מתי המדהימה וכמו שנהגתם לומר התחתנתם בזכותי. לאורך השנים הצלחנו לשמר את החברות שלנו באדיקות רבה וגם כשנישאנו דאגנו לשמור על האיחוד עם בנות הזוג כולל הילדים והנכדים שלנו ושל שאר החברים המשותפים. 

המפגשים המשותפים שלנו היו חגיגה לכולם. לא מזמן חזרנו מטיול משותף בוונציה שהיה מלא חוויות והנאה משותפת, לצערנו זה הטיול האחרון שלנו יחד. לא נתפס ולא מובן איך יכול רוע שכזה לקטוע משהו יפה כמו שהיה לנו. כל מה שנשאר לנו הם זיכרונות שצברנו לאורך השנים רגעים ותמונות. אם יש משהו שעוזר לנו לנסות להתגבר ולהמשיך הלאה הם הילדים והנכדים המקסימים שלכם שניצלו מהתופת הנוראה. אנחנו מתחייבים לצרוב את זיכרונכם על לבנו ולהמשיך ולהיות לילדכם משפחה אוהבת עוטפת ומחבקת. 

מתי ועמיר יקרים ואהובים נוחו על משכבכם בשלום ודעו לכם שאנחנו כבר מתגעגעים מאד. 

אורלי, גיל מרינוב וכל השבט 

בתיה ארגמן, חברת משפחה: 

מתי ועמיר חברים אהובים איך נפרדים מחברים של קרוב ל-50 שנה, איך אפשר לסכם בכמה מילים, חברים שהם משפחה. 

מתי אחותי, נהגנו לדבר אחת עם השניה לפחות פעמיים בשבוע, לספר אחת לשנייה על הכל: בית, בישולים קניות....ילדים ונכדים, היינו אחת לשניה בטוב וברע את היית היועצת שלי לאפיה ואני לך בבישולים. אצל מתי היו תמיד 4-5 צינצנות על השיש מלאות עוגיות מכל הסוגים, כל מתכון חדש היית מיד מנסה, ושולחת לי שאכין גם. אהבת לאפות, אמרת לי "זאת התרפיה שלי", אפית וחילקת לילדים. 

ביום שישי, יום שלפני היום הארור, נפגשנו לארוחת בוקר באשדוד מול הים. שיגעת אותי מיום רביעי שאתם רוצים לבוא אלינו ביום שיש לקפה, לא התאים לי וביקשתי לדחות אתכם לשבת. ביום חמישי, התקשרת שוב והצעת להיפגש לארוחת בוקר. טוב, הסכמתי, והבנתי שקנית מתנה להולדת הנכדה שנולדה לנו שבוע לפני כן. ואני אומרת לך "מה בוער" אבל מי שהכיר את מתי ידע. מתי רצתה שהכל יתבצע מיד ללא דיחוי.........זאת מתי. 

איזה מזל שנפגשנו ארבעתנו, לא הייתי סולחת לעצמי לעולם אם הייתי דוחה אותך. מי חשב שזו הפגישה האחרונה שלנו! תכננו לצאת לטיול ארוך, חופשה מיוחדת וקסומה – לחגוג יום הולדת משותף. אמרנו, עמיר יחגוג כאן 70 בחוג המשפחה, ואת תחגגי איתי ביחד. יום הולדת שונה. התרגשת מאד מעמיר שדחק בך להירשם לטיול כי "חיים רק פעם אחת" כך אמר, וצדק !! אוי כמה צדק. ואיך אני אחגוג עכשיו ?? 

הייתם מאושרים לקראת החתונה הקרבה של מירית ואורן. כמה חיכיתם לחתונה הזו. הכל כבר מוכן, בגדים לשניכם, נעליים תכשיטים ספרית ומאפרת הזמנת ביום שישי כשנפגשנו. כמה חופשות בילינו ביחד, טיולים בארץ ובחו"ל, הצגות הופעות ארוחות חגיגיות עם כל החבורה וסתם כך מפגשים שלנו בביג באשדוד לקצת קניות והשלמת פערים – אין מילים עמירי, מי יכין לנו חביתות לארוחת הבוקר בצימר ?? יחסר לי ה"אוי יואו יואו יוי" שלך, כשמתי הייתה מקטרת על משהו מתי עם הצחוק המדבק 

יקרים שלנו, אנחנו יכולים להבטיח לכם שאנחנו מחבקים את הילדים והנכדים שלכם חזק – נשמש להם למשפחה שניה, אורן ומירית ינשאו – וכולנו נלווה אותם לחופה, ונשמח איתם כפי שהייתם רוצים. קשה לנו להפרד, אנחנו כל הימים מסתכלים בתמונות מכל השנים ומעלים זכרונות, בחיוך וגם בבכי, אנחנו כבר מתגעגעים, נוחו על משכבכם בשלום ובשלווה אוהבים אתכם מאד מאד. 

אבשלום, קהילות למידה ספיר: 

כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. 

הפעם השארת אותנו ללא מילים, מתי. אַת, שמדרבנת אותנו פעם ועוד פעם ללמוד דבר-מה חדש, להמציא ולברא לנו דרך בחיים הפרטיים והמקצועיים של כל אחת ואחד מאיתנו, אַת שקולך הרם קורא לנו לא להחריש אלא להשמיע את קולנו, להתווכח אם צריך, לחשוב בעצמנו, לכתוב את חיינו במעשים – הפעם השארת אותנו ללא מילים. אחיות ואחים. אני אומר כאן דברים היוצאים לא מלב אחד, אלא מליבותיהן של עשרות מורות ומורים, מובילי ומובילות קהילות המורים הלומדות שמתי הקימה, מטעם מכללת ספיר. 

מאחורַי צבא של אנשי ונשות הארץ הזו, זעיר מעט ממאות האנשים שמתי נגעה בליבם ובתודעתם; מעגלים על מעגלים מעולם החינוך, האימון, הניהול, הקהילה והאקדמיה, שמתי עזרה להם לאזור אומץ ולחולל שינוי בחייהם. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר – למתי יש את התכונה הנדירה הזו, לא רק להשאיר חותם ראשוני מידי, אלא להיכנס אליךְ ללב, ולגעת בו. 

בקבוצות הווטסאפ של קהילת המובילים שלנו הולכות ונשזרות זו לזו מאות הודעות, כולן משברות לב, וכולן אישיות. בשיחות טלפון, ובזומים מאוחרים בלילה, האבל נושה בכולנו. תו כתבה: " איך אפשר להספיד אישה כמוך? למה כותבים שצריך להסביר? על העוגות והעוגיות שהורסות כל דיאטה? על הפניות והמקצועיות חסרת הפשרות? על החיבוקים שאהבנו לקבל כמו ילדים? על הפרגון שלך? על היכולת שלך לראות את החזון הגדול ואת קצה העפרון של התלמיד/ה?". 

אושרית כתבה על היכולת שלך להתפעם ולהתפלא מכל מה שאנחנו עושים ועדיין להוביל אותנו ביד רמה. אֵלה כתבה - "מתי הייתה עבורי מנטורית. על כל דבר התייעצתי איתה, והיא דחפה אותי להגשים חלומות." ויעל קבעה ש:"כנראה סיפורים לא יחסרו כי היא מאלה שנגעה בכולם. המנטורית שלי בארבע שנים האחרונות בהובלת הקהילה. השראה, מודל לאיך כן, איך חולמים ומגשימים, איך לאגו אין מקום. אוהבת אותך בכל חלק בגוף שלי אישה יקרה."את מבינה את האירוניה, מתי? כל אחת ואחד מאיתנו חושב שאת שלו, כי כשהקשבת למישהו, הוא היה מרכז העולם. "יקר, אתה מכיר אותי "היא אומרת לי "אני לא יכולה לשבת במקום. כתבתי משהו קטן, ואני מחכה שתגיבו ותפתחו את הרעיונות שהנחתי....". זו דרכה של מתי לדרבן כל אחת ואחד מאיתנו – היא מניחה את האדנים, מתכננת ומייצרת את המנוע, בונה את הקרונות, ונותנת לכל האופרציה דחיפה טובה, שתתחיל להתגלגל כבר קדימה. האפקט מהמם אותך, כמו לפגוש רכבת דוהרת במאה קמ"ש, ולהיסחף אחריה במרוץ אחר "הטוב יותר, המדויק יותר, החדש יותר." 

באחת מברכות יום ההולדת שהחלפנו בינינו, חברי צוות הקהילות, כתבנו לך: מתי אהובה שלנו. במעבדת הכימיה של אלוהים את ניסוי מופלא שלא ברור איך הוא עובד פעם אחרי פעם. את נישואי האהבה בין פחמן לכספית, בין הארצי לרוחי – את בוהקת ותזזיתית, נעה ממקום למקום, מערבבת עניינים, מביאה רעיונות חדשים, הופכת את היוצרות על פיהן. אבל עובדה, המדע לא משקר: נסים קורים. ביום ההולדת שלך אנחנו מבקשים לאחל לעצמנו להמשיך ולצמוח איתך למקומות חדשים, להמשיך ללמוד יחד איתך דברים חדשים, ולהמשיך להיות סקרנים כמו שאת יודעת להיות. 

נשות ואנשי החינוך של קהיל"א נפרדים היום לא ממתי, אלא מדבר מה בתוכנו, משהו שאובדנו עוד ילך ויתברר. בינתיים אנחנו חיים את מתי של אירוח ונדיבות; את מתי ושל השבילים הנסתרים ומרבצי הכלניות היפים ביותר ביער שוקדה; את מתי של "אהובה יקרה, דברי איתי – אני מרגישה אותַך" בעשר וחצי בלילה, ואת מתי של מתנה קטנה ומדויקת, רק כדי להזכיר לךָ שאני חושבת עליךָ; מתי של "אני חייבת לומר ש...." ושל פקודות המסתוות כהצעות; מתי של חיבוק ועוד חיבוק, חיבוקים כדרך לומר למישהו שהוא מרגש אותך; מתי של הכלה אינסופית, ודעתנות אינסופית אפילו יותר. בקבוצה הזכירו שאהבת לצטט את טום הידלסטון "כולנו חיים פעמיים. החיים השניים שלנו מתחילים כשאנו מבינים שאנו חיים רק פעם אחת" והוספת בטון נחרץ: "הידלסטון אמר משפט נהדר. השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי להבין שאנחנו חיים רק פעם אחת." ישבנו במרפסת שלכם בבארי. דיברנו על כיפור ההוא, של 73, וסיפרת לי בפעם הראשונה איך חווית את ההפצצות על הבסיס בשארם א-שייח, על המנוסה והמסתור בנקיקי ההרים של סיני. חשבתי שיש קשר בין הפעלתנות הבלתי נדלית שלך ובין המלחמה ההיא. אמרתי לך את זה, ואת ענית "בוודאי – אני חייבת לעשות כדרך להתמודד עם הקושי שלי עם חוסר שליטה." 

בשיחה שלנו בשבת של התופת, ברגעים האחרונים שלך ושל עמיר, מה ששמעתי דרך הטלפון היה גבורה ואהבה: עמיר נלחם עד הכדור האחרון באקדחו, וכשהיה ברור שהסוף מגיע שמעתי אתכם: נפרדתם מכולנו באהבה, ולראשונה מאז הכרנו שמעתי השלמה בקולך ובקולו של עמיר. 

מתי ועמיר הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. אני מאמין כי המתים רואים את אשר הם רואים, יודעים את אשר הם יודעים, ולא אומרים לנו את אשר על ליבם. חייהם עלולים להישאר חידה שאנו הופכים והופכים בה ככל שהשנים נוקפות. לא כן מתי ועמיר. מעשיהם והווייתם הכרוכים זה בזו ברורים ונהירים לכל מי שנקרים על דרכם. 

מתי ועמיר הנדיבים והאוהבים, החזקים והעדינים. כל מי שפגש בהם – לא התבלבל. לאנשים כמוהם קוראים אצלנו "מופתיים". ועוד אני מאמין שהים יישק לחושך הגדול, ונהר של חול יימתח מעדנות בין הבתרונות, כמו דמעה המבקשת לחזור לכיס סמוי. חורף אדום יילהב את השפעה הירוקה, העמוקה. על חמוקי האדמה הזו, שמעבר לארץ, זוג צעירים בא בימים צועדים. בלוריתו לבנה כמו חמלה, ועורו חלק חלק כמו אהבה של תינוק לאימו. מעל עצמות הלחיים הגבוהות, עיניה נעלמות כשהיא מחייכת. שמש אחרת, רחומה, זורחת משניהם כשהם צועדים מערבה יד ביד. שלום לעפרך, המלכה האם של חיינו. 

כמו שהיית, את משאירה אותנו כשעוד עבודה רבה לפנינו. כה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם. 

אנשי ונשות קהיל"א: 

עמיר ומתי היקרים, כפי שמדברת הבוקר בשם קהיל"א אני מקווה שתסלח לי עמיר שאדבר יותר על מתי, אבל איכשהו יש לי הרגשה שהיית סולח בחיוך כמי שהאזין "כנהג בוס", ידיד ושותף לדרך לשיחות ההתייעצות שלנו, שנסע להביא את האגוזים והקטניות שהיא שכחה בנתיבות כדי שנתחיל איזו שיחה לפני השבת והיא עוד תספיק לאפות עוגיות עם הנכדים. 

חלק נכבד מהנוכחים כאן לא יודע מה זה קהיל"א ואני אסביר בקצרה אבל אם הייתם נותנים למתי לדבר על זה לא הייתם יוצאים מכאן לפני 18:00 בערב וגם הייתם מתקשרים מהדרך למרכז ההרשמה של מכללת ספיר ונרשמים לקהילות המקצועיות הלומדות. למקרה שאתם כבר מורים ויש סיכוי שאם לא הייתם נרשמים עכשיו למסלול ישיר לניהול או משהו כזה. 

אבל את לא כאן. ואני אקצר בכמה מילים שקהיל"א - קהילות לומדות מקצועיות לומדות אמנות היא בית ופלטפורמה ענקית שאת הובלת והקמת לפיתוח מקצועי אחר של מורים ומורות - אנשים ונשים שלומדים מהשטח, מהיכולות שלהם, מהדילמות, מההצלחות ומן הפרקטיקות היומיומיות: הבאת את כולנו, מכל הארץ להקים חזון, לפעמים להלחם, המון להתאמץ סביב חינוך, למידה, הוראה פדגוגיה ועשית את זה מתוך אמונה, ידע ומיומנות בלתי נלאית, ליווית וחיית את הפרויקט הזה מן המסד ועד הטפחות - במידה רבה קהיל"א היא את. אבל את לא כאן. 

עברנו יחד תקופות שחשבנו שמטלטלות את אמות הסיפים: בזום שכוכבית הקליטה ב-2021 את אומרת: "אני מאמינה מאד בבחירות שלי אני מאמינה שהבחירות שלי מעצבות לי את החיים… המציאות שלנו היא כזו שגם אם אנחנו רוצים לתכנן תכניות מישהו למעלה - אנחנו במלחמת הישרדות יום יומית לתכנן את העבודה והילדים…" היא מדברת שם על תקופת הקורונה..! תמיד לימדת אותנו להיות פרו אקטיביים גם כשהתבכיינו ושיתפנו, שמעת אותנו והבאת אותנו לחשוב מה אנחנו עושים מכאן. אבל את לא כאן. אתמול בשמונה וחצי בבוקר ישבנו לפגישה של "הלול" קבוצת מובילי הקהילות שלך להבין מה אנחנו עושים הלאה וכל הזמן חשבתי איך זאת פגישה שקבענו ביומן איתך. אבל את לא כאן. 

מתי, איפה שאת לא נמצאת, אני מניחה שאת יודעת שאנחנו לא נעצור, את הפן המקצועי הזה שהלב והנשמה שלך היו מושקעים בו. אנחנו נמשיך לפתח ולהחזיק בעתות מלחמה ואינשאללה בקרוב גם בעתות שלום את קהיל"א שלך. אני מתחייבת היום בשם כולנו שאמנם האמא, הסבתא ומלכת השבט של הפרויקט שלנו כבר לא כאן אבל הפחת בו כל כך הרבה חיים, ידע מקצועי ונשמה שאנחנו נמשיך את הפרויקט הזה. 

למרות שאת לא כאן. מתי ויס, שבחייך אבשלום קרא לך "האשה והאגדה" אנחנו מבטיחים: לבחור נכון כפי שתמיד הראית להתאמץ לא להתפשר להרבות טוב בחינוך ובעולם אבל את לא כאן אוהבים כל אנשי ונשות קהיל"א מעתה ועד עולם.

הספדים מהלוויה השנייה - מעבר לקבורה בבארי

מיכל, בתם: 

אבא ואמא היקרים שלנו,

עברה כמעט שנה מאז אותו היום הנורא. מאז השבת שלא נותנת לנו מרגוע. כמעט שנה מאז שכתבת לנו אמא שאבא נורה, כמעט שנה מאז שזעקת לנו לעזרה ולא יכולנו לעזור לך...

הרבה דברים קרו לנו מאז... ואני לא יודעת איך להתחיל ומאיפה. קראתי השבוע ציטוט של מישהי שכתבה ש"שפתאום כולם מבינים שלמרות שחיים רק פעם, אפשר למות כל יום עוד קצת מחדש". ואני חושבת לעצמי שכל מה שהיה לנו נעלם, התפזרנו כולנו - רן ולימור בכרכור, יובל ועדי במלון, אני ולוטן בשדה משה ואורן ומירית בבארי. נשבר לי הלב לעמוד כאן ולחשוב שכל מה שעמלתם עליו כל כך הרבה התפרק. נשבר לי הלב שאנחנו כאן בלעדיכם ולא תחזרו אלינו לעולם. 

נשבר לי הלב שלא הספקתם את כל מה שתכננתם. רק התחלתם להשתחרר ולהנות מהחיים - קניתם רכב חדש ומפנק, סגרתם טיול לאוסטרליה וניו-זילנד, גיליתם מחדש חברים חדשים.. כל כך הרבה תכניות יפות שפשוט נותרו ללא ביצוע. כל כך הרבה חוויות יפות ותמונות שלכם מחכיים ונופים מרהיבים שלא יצולמו ולא ישלחו.

אני חייבת לומר שהעולם מקום פחות טוב בלעדיכם. כולם הפסידו מאז שאתם לא כאן איתנו. הלב התנפץ לרסיסים ושום דבר לא נראה אותו דבר. אני באמת לא מצליחה להבין איך מתחילים לחיות בלעדיכם, איך מנהלים שגרת חיים איך מצליחים לחייך ולצחוק באמת.

בלוויה הראשונה נמרוד הבטיח לי שיחליף אתכם. ואני חיבקתי אותו חזק והרגשתי בטוחה בליבי. ואז גם הוא הלך מאיתנו לפני כחודש, בדיוק ביום הנישואין שלכם... אני מקווה שפגשתם אותו, והתחבקתם ובכיתם ביחד ועכשיו אתם יושבים ביחד ושומרים עלינו... כי אנחנו צריכים משמורת. איך אפשר לאבד כל הרבה בכל כך מעט זמן?

אני משתדלת להיות בקשר עם כל מי שהיה לכם חשוב. ושתדעו שכולם מתעניינים ומתקשרים ודורשים לשלומינו ומתגעגעים אליכם. ואני מנסה לעשות כל מיני דברים שמזכירים אתכם כמו לקנות קפה של ג'ייקובס כי אתה אבא אהבת ולשמוע קול המוסיקה בדרך באוטו בנסיעות המשותפות שלנו, ולשים מלא צנצנות של עוגיות מעשה ידי על השיש בדיוק כמו שהיה אצלך אמא.

כולם מבקשים ממני מתכונים מיוחדים שלך. והאמת שאין לי הרבה כי היית כל כך תאוות חיים וכל כך אהבת לנסות דברים חדשים וללמוד דברים חדשים... יש לי כמה שאז נתת לי ואותם אני מקפידה להכין ולא לשנות בדיוק כמו אבא, שלא אהב שינויים.

אתם חסרים, חסרים מאוד. אני כל כך צריכה להתייעץ ושאול מה לעשות ואיך ואין. אין לי למי להתקשר. אני מנסה בכל הכוח לחשוב מה את, אמא, היית אומרת, איך היית מגיבה ולפעמים פשוט מדמיינת את החיוך שלך אבא כשעצוב לי ממש . מדמיינת את החיבוק האחרון איתך אחרי שחזרתם ממונטנגרו חולים בקורונה ולמרות שהיית בסוף המחלה לא התאפקתי וחיבקתי אותך.

עוד לא הצלחנו לייצר שגרה של מפגשים של כולם. אני כל כך מחכה שיעברו כבר לחצרים ואז הכל יהיה יותר קל, נוח וקרוב. אולי אז אוכל לנשום רגע, ולנסות ולו לרגע ולחשוב שאפשר לבנות חיים אחרים. הבטחנו כולנו שניפגש ונקפיד להיות קרובים, זה קצת קשה ומורכב אבל אני מאמינה שבסוף זה יקרה. אפילו דיברנו שהפיקניק השנתי בפברואר צריך להיות מסורת. והוא יהיה מעתה לכבודכם ולזכרכם, ולא לחגיגה של יום הולדת.

אני רוצה להתנצל אם לא תמיד זרמתי על כל מה שרציתם, שאולי עצרתי אתכם בחלומות שלכם בתור סבא וסבתא והערמתי קשיים בדרך. אבל אני מתנחמת שהילדים של כולנו זכו להיות אתכם ולהינות מהדבר הנפלא שהפכתם להיות – סבא וסבתא. הייתם הכי טובים שיש, הכי מפנקים שיש. אתם באמת ההתגשמות של כל הורה שיהיו לילדים שלו סבא וסבתא כאלה, שלוקחים ועושים, ואוהבים כל יום כל הזמן בלי תנאים, רק מתוך אהבה ודאגה. קשה לי שגיא לא יזכור הרבה. קשה לי שהילדים של אורן ומירית לא ידעו מי אתם, לא יזכו לחיבוק שלכם ולהריח את גופכם הנעים והמפנק.

אני נפרדת עכשיו, כולנו כאן מתגעגעים בטירוף. בבקשה - תבואו לבקר אותנו בחלומות, שלא נשכח, שנרגיש אתכם עוד קצת....

סליחה שלא יכולנו לעזור...

ואם כבר לשמר ולזכור - בחרנו להשמיע לכם את החיטה צומחת שוב שאתה אבא שרת בערב יום כיפור. העולם הפסיד זמר ענק ומעריצה מהחלומות. שדות החיטה כבר גדלו שוב, אבל הטעם של הלחם יהיה תפל בלעדיכם.

אני אוהבת אתכם, כולנו אוהבים

בתיה ארגמן, חברת משפחה: 

מתי ועמיר

עמיר ומתי -

הנאהבים והנעימים

בחייהם ובמותם לא נפרדו ❤️

איזה זילות של החיים

היו ואינם עוד

ושירת חייהם נגוזה

שקט דממה

10 חודשים עברו ועדיין קשה לנו לדבר עליכם בזמן עבר.

אתם עדיין חלק מאיתנו בחיי היום יום.

בכל יום שעובר - משהו אחר מזכיר לנו אתכם, ומיד עולה על פנינו חיוך או דמעה.

ארוחת בוקר, עמיר מסיים לטגן חביתות - זה היה התפקיד הקבוע שלו. עמיר מורח שכבה עבה של חמאה על פרוסת לחם מזליף מעל דבש - וחיוך שובב עולה על שפתיו.

אני, מוציאה שמלת ג׳ינס מהארון - ונזכרת שזו נקנתה במפגש שלי עם מתי בביג אשדוד רק לפני שנה….

ויש עוד הרבה כאלה

בטיולים ובחופשות המשותפות בבתי מלון ובצימרים בארץ

בטיולים לחו״ל

במפגשים החברתיים

מתכוני המאפים שמתי היתה אופה ומיד שולחת לי וכותבת - ״את חייבת לאפות גם 😊״

וסתם כך בשיחות הטלפון הרבות שלנו.

כל יום אני מנסה לדמיין, מה עמיר היה אומר על המצב הבלתי יאומן שקורה כעת בארץ?

47 שנים של חברות בטוב וברע

היינו אחת לשניה בכל ארוע ובכל מצב

שמחנו ביחד בשמחות

וכאבנו ביחד את הפרידות

אבל, בפרידה הזו האחרונה אתם עזבתם אותנו מבלי להספיק להיפרד, בפתאומיות ובאכזריות - וזה עדיין לא נתפס !

זו הפעם השנייה שאנחנו מלווים אתכם לקבורה - הפעם הביתה לבארי

תמיד תישארו איתנו ובליבנו

אתם חסרים לנו ככ

נוחו על משכבכם בשלום ובשלווה

טוב שחזרתם הביתה 💔

גיל מרינוב, חבר משפחה:

מתי ועמיר חברים יקרים ואהובים

היום אנחנו מלווים אתכם בפעם השנייה בדרככם האחרונה אבל בעצם זאת

הפעם הראשונה שאתם חוזרים הביתה אבל לא כמו שפיללנו.

10 חודשים חלפו להם מאז אותו יום ארור בו נרצחתם על ידי מחבלים בני בלייעל.

נהוג לומר שהזמן הוא המרפא הטוב ביותר אבל מי כמונו יודעים שאצלנו

זה לא עובד לנו אין מרפא מהפרדה מכם.

אנחנו מתגעגעים מאד, אתם חסרים לנו מאד וכולנו לא נפסיק לחשוב עליכם.

חברים יקרים נוחו על משכבכם בשלום בחבל הארץ והבית שכל כך אהבתם

וכמו שהתחייבנו אנו שומרים על קשר עם כל הילדים וכולנו משפחה אחת.

לילי עטר, בת דודה:

מתי ועמיר, עמיר ומתי היקרים לנו מאד,

באנו לכאן היום כי אמרו שמחזירים אתכם הביתה.

אפשר בבקשה גם להחזיר לכם את החיים?

הלוואי וכל זה היה חלום. לצערנו, זו מציאות בלהות.

מישו ואני עומדים במעמד הכואב הזה בפעם השנייה.

בבית העלמין הזה בפעם ה-3.

פה, לצידם של דודה זיזי ודוד מרקו הנעימים והאהובים עלינו.

מי היה מאמין? מי יכול היה להאמין שתגיעו לכאן אתם, באמצע החיים ובנסיבות הזוועתיות ביותר בעולם.

אנחנו בני משפחה. מתי היא ותישאר לעד בת דודתי מדרגה 2.

קשר כזה, לרב זוכה לטלפון של מזל טוב וחג שמח פעם פעמיים בשנה.

אצל מתי ואצלי זה לא נמדד בדרגות. זה היה הרבה יותר קרוב ללב.

פה ושם התייעצנו ושיתפנו היא על הנחייה וקבוצות ואני על חינוך וקהילות.

בין לבין החלפנו מתכונים היא על בישול ואני על אפייה.

שנלך להצגה? לקנות גם לכם כרטיסים למופע? מה דעתכם להצטרף לסופ"ש ב....? – קשר בריא.

ועמיר המדהים, בעל החיוך הנצחי ושובה הלב,

האופטימיות השופעת שנכנסה לנו לנשמה ופשוט התאהבנו.

ספט' 23, שבועיים לפני האסון בדיוק חזרנו מטיול משותף במונטנגרו.

עשינו צחוק מהחיים וחיים בצחוק במלוא מובן המילה.

יום לפני חזרתנו נשבענו שזה רק פתח לבאות.

אנחנו.... נותרנו מחכים לבאות.

6.10.23 ערב שבת

וואצאפ נכנס ממתי עם הזמנה לחתונה המשמחת למשפ' ווייס של אורן ומירית.

"מתי יקרה, רשום לנו כבר מזמן", אני אומרת.

"הבטחתי גם לשלוח את ההזמנה", מתי מזכירה.

"נתראה כמובן בחתונה ועוד לפני בוודאי"

"שבת שלום" ברכנו. 

"ותמיד תמיד רק בשמחות" כמו שהאמהות שלנו למדונו לומר.

7.10.23 שבת

בוקר של אזעקות ותופת.

וואצאפים הלוך וחזור שהחלו בשעה 7:46 עם תשובה של מתי לבקשת עדכון מודאגת שלנו:

"מחבלים מחוץ לבית" ונמשכו ברצף עד 9:26 במילותיה של מתי "יריות במרפסת".

המשכנו לשאול, לכתוב, לבקש עדכונים ובצד השני.... דממה.

קיווינו שהם שומרים על שתיקה.

התפללנו בשבילם ובשביל כל השבט והמשפחה (וגם בשביל כולם כולם).

ונותרנו עם התפילה.....

הנחמה היחידה אם בכלל קיימת היא שמשכנם לבטח יחדיו.

זוג יקר ואהוב שלנו,

בחייכם, במותכם ואחרי מותכם תהיו בליבנו לנצח.

מישו ולילי עטר

רחלי עזרן, חברת משפחה וקולגה:

היום, אני ניצבת כאן שבורת לב, שופכת מילים, שוברת שתיקה וסליחה כי הם אינן מדויקות.

מתי ועמיר היקרים לנו מאוד,

היום-השתנו לנו כללי המשחק מישהו כאן הפר את החוקים...

הרי בדרך כלל מסלול הנסיעה שלכם כמעט מידי חודש חודשיים הוא מדרום לצפון... והיום הבוקר הזה אנחנו אלה שעושים את הנסיעה ויותר מכך בכיוון ההפוך- מצפון לדרום...

לא כך חלמנו להיפגש, לא כאן וגם לא בכיוון הפוך...

לצערי, לא אוכל לגולל כאן את סיפור חייכם כי זה לא משהו שניתן לכתוב באגרת או מחברת וגם לא ניתן לקבץ לסיפור מסגרת, איך צמח לו "שבט וויס" לתפארת ,כמה גאווה, ברק בעיניים וכמה זקופי קומה הייתם כל פעם שהצטרף לו נכדה או נגד לחבורה.

מתי אהובה

כל זה התחיל דרכך, את הידועה כמי שפורצת כל דרך ומסגרת, בעלת תעוזה לב חם ושפע של חיות. את הקשרים שלנו שהחלו ביחסי עובד מעביד רקמת במלאכת מחשבת  ליחסי חברות וקשרי משפחה עמוקים.

אז קצת על מתי וייס- שלא הכרתם!

לא תאמינו, השביל שלנו התחיל אי שם בגבול הלבנון - במושבי קו העימות בצפון, אביבים דוב"ב.

שביל הממשיך וחוצה את כל קוי העימות, גליל עליון, גליל מערבי- חוצה כביש 6 עד דרומה דרומה- קיבוץ בארי. גומעת מאות ק"מ מידי שבוע לנהל מרכזי למידה בצפון של מכון ברנקו וויס, חדורת מטרה וברק בעיניים. המשימה "להדליק את האור" ביישובי קו העימות בצפון.

מתי אהובה, האמנת בכל ליבך ביכולת של כל אדם לשנות, לעצב מציאות חדשה ולצעוד בדרכים חדשות, אמונה זו הייתה לך למנוע ודלק .סיפורו הטרגי של אסון ילדי אביבים בשנת ה-70, בו ארבו מחבלים לתלמידים שנסעו לבית ספרם שהיה אז במושב דוב"ב, היה לאירוע מכונן בעם כולו.  סיפור של טרגדיה אנושית גדולה, ואת גילית קהילה עם עוצמה אנושית ייחודית ומופלאה. רצה הגורל וכאילו סיפורו של מושב אביבים ודוב"ב נקשר בגורלו שלך וקהילת קיבוץ בארי. – סיפורו של עם.

בבוקר שמחת תורה, השבת השחורה. בעוד המחבלים מבצעים את זממם, חוט הקשר בין אביבים לא נותק. כי ככה זה כשהרעות נקשרת בלבבות ואת חדרת ללבבות של כולנו. הטלפון מצלצל ועמיר עונה ומעביר לך שיחה ממושב אביבים, על הקו, המזכירה סימונה- השואלת למצבכם בחדר הממ"ד - ואת משיבה: "יורים עלינו-תתפללי!"

ואתה עמיר, היקר לנו מאוד אתה, שהיית למשענת האישית וניצב תמיד לצידה של מתי, התרגשנו תמיד מנועם הליכותיך, איש השדה והאדמה. ניחנת במיתרי קול עמוקים אשר בכל הזדמנות הבעת את רגשותיך כלפי מתי ומשפחתך היקרה לך כל כך. באותו יום מר ונמהר, מתארת אני את זעקת האין אונים שלך ושל מתי והיא לא מרפה ממחשבותיי.

זעקת האין אונים הפכה אותנו לאילמים.

מה קרה לאימא אדמה? - האדמה הטובה והשלווה, זה לא אותו העמק, זה גם לא אותו שדה.

מה קרה לשדה אדום הכלניות שכל כך אהבתם? היום נותר השדה יותר אדום מאדום.

מיכל, רן, יובל ואורן היקרים לנו מכל, לכל אחד מכם יש משהו מאבא ואמא , ודעו כי זו המתנה שהשאירו בכם ועל כן מצאו בה את הנחמה.

כולי תפילה - כי יהִי הַזִיכָּרוֹן הַשָׁמוּר בַּלְבָבוֹת וּבְנוֹף הַמָּקוֹם הֶמְשֵׁךְ לְחַיִּים שֶׁבָּאוּ אֶל קִצָּם.

אבשלום, קולגה: 

צחוקה של מתי חזר לביתנו השבוע. מצאתי שני סרטונים קצרים שלה פורצת בצחוק בסוף יום עבודה. למי שהכיר וזוכר, כשמתי 'התניעה', כלומר כשהיתה נתפסת לצחוק, הדבר דמה למטוס ממריא: ריצה-עצירה-צעד אחורה לאסוף אוויר, ושוב ריצה-עצירה- צעד אחורה לאסוף אוויר. היתה בצחוק העצור הזה בקשה לשחרר את הרצינות והמחויבות לעבודה, ולהמריא על כנפי רוח השטות. בכל פעם שזה קרה, ידענו שהגיע הזמן לעצור, לשטוף את כוסות הקפה, לנקות את פירורי הבואיקוס מהמפה בצל הוורנדה הצמודה לבית, להכניס הכל לכיור שבמטבח, להתחבק ולומר שלום עד מחר.

אני מרגישה נוח לשתף אתכם דווקא בזיכרון החולין האישי הזה של רגעי פנאי כי הם מחזיקים עבורי דבר והיפוכו. איך זה שאנשים אהובים עליך יכולים להיות חיים כל כך גם כשהם עצמם עברו את הסף אל העבר השני? האם, במובן כלשהוא, המתים מדברים איתנו? חידה, ותהי לחידה.

אורן הציע שנבוא לבקר במה שנשאר מהבית והרשה לנו לקחת מזכרת. היססתי, אבל בחרתי לקחת שני דברים שנשארו מאחור – מחברת גדולה בכריכה קשה, ריקה לגמרי – מתי, אות שלא אהבה את המחברת, או שלא הספיקה לכתוב בה. לך תדע. השני הוא ספר תנ"ך כמו זה שיש בבתים רבים, אבל מאובק ומפויח. אני פותח אותו בספר תהילים, ומוצא תיאור של עמיר:

"יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב; ביְגִ֣יעַ כַּ֭פֶּיךָ כִּ֣י תֹאכֵ֑ל    אַ֝שְׁרֶ֗יךָ וְט֣וֹב לָֽךְ׃
גאֶשְׁתְּךָ֤ ׀ כְּגֶ֥פֶן פֹּֽרִיָּה֮    בְּיַרְכְּתֵ֪י בֵ֫יתֶ֥ךָ בָּ֭נֶיךָ כִּשְׁתִלֵ֣י זֵיתִ֑ים    סָ֝בִ֗יב לְשֻׁלְחָנֶֽךָ׃

והנה מתי מבין פסוקי 'אשת חיל' בספר משלי:

בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ; וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ; הָיְתָה, כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר; מִמֶּרְחָק, תָּבִיא לַחְמָהּ.

וַתָּקָם, בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נָטְעָה כָּרֶם חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ;
וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן. פִּיהָ, פָּתְחָה בְחָכְמָה; ...צוֹפִיָּה, הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ; וְלֶחֶם עַצְלוּת, לֹא תֹאכֵל
קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ

בלוויה אנו אומרים אל מלא רחמים ובתוכו "המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה....", ואיננו יודעים באמת מה היא מנוחה נכונה. היום אני מרגיש שאתם ואתן אנשי בארי מלמדים אותנו מהי מנוחה נכונה. כנגד כל סיכוי, ויש אומרים כנגד כל היגיון לכאורה, בתוך הימים הקשים האלה אתם מחזירים את מתכם, אחד אחד, זוג זוג, משפחה משפחה, למנוחתם בבית שהיה ביתם.

אנחנו, היהודים, מקפידים לפקוד את קברי מתינו לא כדי לקדש את המוות, אלא בכדי לחיות דרך זכר המתים. מקום נעשה בית גם כשחורשים בו שדה, וגם כשקוברים בו את המת. זו וגם זו מחייבות את החיים.