רן, מיכל, יובל ואורן, ילדיהם:
אבא ואמא היקרים שלנו, איך מספידים הורים? איך מספידים אתכם ביחד? איך אפשר לסכם את החיים שלכם בכלל? איך אפשר לתאר את העתיד בלעדיכם? אני פותחת את העיניים כל בוקר, מקווה להתעורר לחיים שלנו, לאלה שהיו. מחכה לשיחת הטלפון ממך אמא. אבל מתבדה מהר ומבינה שהמציאות שלנו היום היא החלום הכי גרוע שיש.
אני מחכה כל רגע שתבואי, שתתחילי לנהל אותנו, לקחת את הילדים ולארגן אותם... ואת לא באה... אני רוצה לומר לכם שתהיו רגועים שם למעלה. שתדעו שאנחנו כל האחים ביחד. אנחנו מבטיחים לכם שנשמור על הדבק הזה שייצרתם באהבה אינסופית.
מבטיחים להמשיך את הדרך שלכם - לתת לעולם, לאהוב כל אדם, לפתוח את דלת ביתנו לכל מי שרק צריך ודורש. הילדים שאלו אותי כל הזמן למה אנחנו לא מאמצים שינשינים, והתשובה שלי הייתה שאנחנו לא פנויים כי ארוחות שבת בערב אצל סבא וסבתא הן חשובות ואני לא אצליח להתייחס כראוי לחברה הצעירים הללו ככה. אתם מבינים, הדבק המשפחתי הזה הוא ההצלחה שלכם. נכון שאנחנו לא דברנים גדולים כולנו - לא יושבים ומפטפטים הרבה אבל אני יודעת שאנחנו חזקים ביחד.
לקחנו ממך אבא את השקט, את שלוות הרוח וממך אמא את אהבת המשפחה. קשה לי לתפוס שלא אגיע אליכם יותר הביתה. לא אראה את אבא על הכורסא שלו בשקט שלו, פותר תשבצים ולא אריח את ריח העוגות והמאפים שלך אמא. קשה לי לתפוס, קשה לי באמת להבין למה הם פגעו בכם ככה. אני כל כך שמחה שהספקתי לשיר עם אבא בט"ו באב ולרקוד איתו. זה היה ערב מכונן. כל כך הרבה פעמים ראיתי את הסרטון שלנו. אני כל כך שמחה שהקשר עם אבי התחדש והתהדק. דווקא עכשיו ברגעי העדנה הם לקחו אתכם.
אבי ואילנה - אנחנו מבטיחים להמשיך את מה שהתחיל. הייתם לנו הורים לתפארת - הרגשנו איך אתם אוהבים ועושים עבורנו הכל. הייתם הסבא והסבתא הכי טובים שיש. אני זוכרת כועסת עליכם הולכים וקונים כל הזמן ציוד לילדים - משחקים, בגדים וכל דבר אחר, רק כדי שיהיה להם בית שני, שלא חסר בו דבר עבורם. מתכווץ לי הלב שלא תראו את הילדים של אורן ומירית, מתכווץ לי הלב שלא תהיו בחתונה שכל כך חיכיתם והתרגשתם אליה. אני מבטיחה להיות הדודה הכי טובה בעולם ולמלא את מה שאפשר. זה לא יהיה אותו דבר – אני בטוחה, אבל לפחות אנסה.
אני רוצה לומר לכם תודה. תודה על מה שהייתם עבורנו, תודה שאהבתם אותנו בלי גבולות. תודה שהייתם הסבא והסבתא הכי טובים בעולם. תודה על המשפחה שבניתם בשתי ידיים ובעמל רב, תודה על הנסיעות איתך אבא, ההתעקשות שלך אמא, המפגשים, החיבוקים. תודה שהייתם אתם!!!
אני לא נפרדת, ולא אומרת שלום כי אמשיך אתכם בכל יום, בכל צעד ובכל נשימה שאני לוקחת. בכל פעם שהתקשרנו לאחד מכם התנגן השיר "הרדופים" אותו כתב נתן יונתן. בחרנו להשמיע לכם אותו בפעם האחרונה.
אני אוהבת אתכם - כולנו אוהבים אתכם
גיל מרינוב, חבר משפחה:
ישבתי לכתוב מספר מילים וזה לא נתפס שאלו מילות פרידה מכם. אני מסתכל על המעמד ולא מאמין שהוא מתקיים, הלב בוכה, המוח מתקשה לעכל את התופת והזוועה וחוסר האונים שעברתם, התפללנו וקיווינו לבשורות טובות אבל לצערנו הם לא הגיעו.
עמיר, אנחנו חברים ואחים מגיל 12 אתה עבורי חבר קרוב מזה 57 שנות חברות מדהימות שלא הולכות ברגל. עברנו יחד את תקופת הנעורים, התבגרנו יחד ובזכות החברות ביננו פגשת את מתי המדהימה וכמו שנהגתם לומר התחתנתם בזכותי. לאורך השנים הצלחנו לשמר את החברות שלנו באדיקות רבה וגם כשנישאנו דאגנו לשמור על האיחוד עם בנות הזוג כולל הילדים והנכדים שלנו ושל שאר החברים המשותפים.
המפגשים המשותפים שלנו היו חגיגה לכולם. לא מזמן חזרנו מטיול משותף בוונציה שהיה מלא חוויות והנאה משותפת, לצערנו זה הטיול האחרון שלנו יחד. לא נתפס ולא מובן איך יכול רוע שכזה לקטוע משהו יפה כמו שהיה לנו. כל מה שנשאר לנו הם זיכרונות שצברנו לאורך השנים רגעים ותמונות. אם יש משהו שעוזר לנו לנסות להתגבר ולהמשיך הלאה הם הילדים והנכדים המקסימים שלכם שניצלו מהתופת הנוראה. אנחנו מתחייבים לצרוב את זיכרונכם על לבנו ולהמשיך ולהיות לילדכם משפחה אוהבת עוטפת ומחבקת.
מתי ועמיר יקרים ואהובים נוחו על משכבכם בשלום ודעו לכם שאנחנו כבר מתגעגעים מאד.
אורלי, גיל מרינוב וכל השבט
בתיה ארגמן, חברה:
מתי ועמיר חברים אהובים איך נפרדים מחברים של קרוב ל-50 שנה, איך אפשר לסכם בכמה מילים, חברים שהם משפחה.
מתי אחותי, נהגנו לדבר אחת עם השניה לפחות פעמיים בשבוע, לספר אחת לשנייה על הכל: בית, בישולים קניות....ילדים ונכדים, היינו אחת לשניה בטוב וברע את היית היועצת שלי לאפיה ואני לך בבישולים. אצל מתי היו תמיד 4-5 צינצנות על השיש מלאות עוגיות מכל הסוגים, כל מתכון חדש היית מיד מנסה, ושולחת לי שאכין גם. אהבת לאפות, אמרת לי "זאת התרפיה שלי", אפית וחילקת לילדים.
ביום שישי, יום שלפני היום הארור, נפגשנו לארוחת בוקר באשדוד מול הים. שיגעת אותי מיום רביעי שאתם רוצים לבוא אלינו ביום שיש לקפה, לא התאים לי וביקשתי לדחות אתכם לשבת. ביום חמישי, התקשרת שוב והצעת להיפגש לארוחת בוקר. טוב, הסכמתי, והבנתי שקנית מתנה להולדת הנכדה שנולדה לנו שבוע לפני כן. ואני אומרת לך "מה בוער" אבל מי שהכיר את מתי ידע. מתי רצתה שהכל יתבצע מיד ללא דיחוי.........זאת מתי.
איזה מזל שנפגשנו ארבעתנו, לא הייתי סולחת לעצמי לעולם אם הייתי דוחה אותך. מי חשב שזו הפגישה האחרונה שלנו! תכננו לצאת לטיול ארוך, חופשה מיוחדת וקסומה – לחגוג יום הולדת משותף. אמרנו, עמיר יחגוג כאן 70 בחוג המשפחה, ואת תחגגי איתי ביחד. יום הולדת שונה. התרגשת מאד מעמיר שדחק בך להירשם לטיול כי "חיים רק פעם אחת" כך אמר, וצדק !! אוי כמה צדק. ואיך אני אחגוג עכשיו ??
הייתם מאושרים לקראת החתונה הקרבה של מירית ואורן. כמה חיכיתם לחתונה הזו. הכל כבר מוכן, בגדים לשניכם, נעליים תכשיטים ספרית ומאפרת הזמנת ביום שישי כשנפגשנו. כמה חופשות בילינו ביחד, טיולים בארץ ובחו"ל, הצגות הופעות ארוחות חגיגיות עם כל החבורה וסתם כך מפגשים שלנו בביג באשדוד לקצת קניות והשלמת פערים – אין מילים עמירי, מי יכין לנו חביתות לארוחת הבוקר בצימר ?? יחסר לי ה"אוי יואו יואו יוי" שלך, כשמתי הייתה מקטרת על משהו מתי עם הצחוק המדבק
יקרים שלנו, אנחנו יכולים להבטיח לכם שאנחנו מחבקים את הילדים והנכדים שלכם חזק – נשמש להם למשפחה שניה, אורן ומירית ינשאו – וכולנו נלווה אותם לחופה, ונשמח איתם כפי שהייתם רוצים. קשה לנו להפרד, אנחנו כל הימים מסתכלים בתמונות מכל השנים ומעלים זכרונות, בחיוך וגם בבכי, אנחנו כבר מתגעגעים, נוחו על משכבכם בשלום ובשלווה אוהבים אתכם מאד מאד.
אבשלום - קהילות למידה ספיר:
כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ.
הפעם השארת אותנו ללא מילים, מתי. אַת, שמדרבנת אותנו פעם ועוד פעם ללמוד דבר-מה חדש, להמציא ולברא לנו דרך בחיים הפרטיים והמקצועיים של כל אחת ואחד מאיתנו, אַת שקולך הרם קורא לנו לא להחריש אלא להשמיע את קולנו, להתווכח אם צריך, לחשוב בעצמנו, לכתוב את חיינו במעשים – הפעם השארת אותנו ללא מילים. אחיות ואחים. אני אומר כאן דברים היוצאים לא מלב אחד, אלא מליבותיהן של עשרות מורות ומורים, מובילי ומובילות קהילות המורים הלומדות שמתי הקימה, מטעם מכללת ספיר.
מאחורַי צבא של אנשי ונשות הארץ הזו, זעיר מעט ממאות האנשים שמתי נגעה בליבם ובתודעתם; מעגלים על מעגלים מעולם החינוך, האימון, הניהול, הקהילה והאקדמיה, שמתי עזרה להם לאזור אומץ ולחולל שינוי בחייהם. אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר – למתי יש את התכונה הנדירה הזו, לא רק להשאיר חותם ראשוני מידי, אלא להיכנס אליךְ ללב, ולגעת בו.
בקבוצות הווטסאפ של קהילת המובילים שלנו הולכות ונשזרות זו לזו מאות הודעות, כולן משברות לב, וכולן אישיות. בשיחות טלפון, ובזומים מאוחרים בלילה, האבל נושה בכולנו. תו כתבה: " איך אפשר להספיד אישה כמוך? למה כותבים שצריך להסביר? על העוגות והעוגיות שהורסות כל דיאטה? על הפניות והמקצועיות חסרת הפשרות? על החיבוקים שאהבנו לקבל כמו ילדים? על הפרגון שלך? על היכולת שלך לראות את החזון הגדול ואת קצה העפרון של התלמיד/ה?".
אושרית כתבה על היכולת שלך להתפעם ולהתפלא מכל מה שאנחנו עושים ועדיין להוביל אותנו ביד רמה. אֵלה כתבה - "מתי הייתה עבורי מנטורית. על כל דבר התייעצתי איתה, והיא דחפה אותי להגשים חלומות." ויעל קבעה ש:"כנראה סיפורים לא יחסרו כי היא מאלה שנגעה בכולם. המנטורית שלי בארבע שנים האחרונות בהובלת הקהילה. השראה, מודל לאיך כן, איך חולמים ומגשימים, איך לאגו אין מקום. אוהבת אותך בכל חלק בגוף שלי אישה יקרה."את מבינה את האירוניה, מתי? כל אחת ואחד מאיתנו חושב שאת שלו, כי כשהקשבת למישהו, הוא היה מרכז העולם. "יקר, אתה מכיר אותי "היא אומרת לי "אני לא יכולה לשבת במקום. כתבתי משהו קטן, ואני מחכה שתגיבו ותפתחו את הרעיונות שהנחתי....". זו דרכה של מתי לדרבן כל אחת ואחד מאיתנו – היא מניחה את האדנים, מתכננת ומייצרת את המנוע, בונה את הקרונות, ונותנת לכל האופרציה דחיפה טובה, שתתחיל להתגלגל כבר קדימה. האפקט מהמם אותך, כמו לפגוש רכבת דוהרת במאה קמ"ש, ולהיסחף אחריה במרוץ אחר "הטוב יותר, המדויק יותר, החדש יותר."
באחת מברכות יום ההולדת שהחלפנו בינינו, חברי צוות הקהילות, כתבנו לך: מתי אהובה שלנו. במעבדת הכימיה של אלוהים את ניסוי מופלא שלא ברור איך הוא עובד פעם אחרי פעם. את נישואי האהבה בין פחמן לכספית, בין הארצי לרוחי – את בוהקת ותזזיתית, נעה ממקום למקום, מערבבת עניינים, מביאה רעיונות חדשים, הופכת את היוצרות על פיהן. אבל עובדה, המדע לא משקר: נסים קורים. ביום ההולדת שלך אנחנו מבקשים לאחל לעצמנו להמשיך ולצמוח איתך למקומות חדשים, להמשיך ללמוד יחד איתך דברים חדשים, ולהמשיך להיות סקרנים כמו שאת יודעת להיות.
נשות ואנשי החינוך של קהיל"א נפרדים היום לא ממתי, אלא מדבר מה בתוכנו, משהו שאובדנו עוד ילך ויתברר. בינתיים אנחנו חיים את מתי של אירוח ונדיבות; את מתי ושל השבילים הנסתרים ומרבצי הכלניות היפים ביותר ביער שוקדה; את מתי של "אהובה יקרה, דברי איתי – אני מרגישה אותַך" בעשר וחצי בלילה, ואת מתי של מתנה קטנה ומדויקת, רק כדי להזכיר לךָ שאני חושבת עליךָ; מתי של "אני חייבת לומר ש...." ושל פקודות המסתוות כהצעות; מתי של חיבוק ועוד חיבוק, חיבוקים כדרך לומר למישהו שהוא מרגש אותך; מתי של הכלה אינסופית, ודעתנות אינסופית אפילו יותר. בקבוצה הזכירו שאהבת לצטט את טום הידלסטון "כולנו חיים פעמיים. החיים השניים שלנו מתחילים כשאנו מבינים שאנו חיים רק פעם אחת" והוספת בטון נחרץ: "הידלסטון אמר משפט נהדר. השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי להבין שאנחנו חיים רק פעם אחת." ישבנו במרפסת שלכם בבארי. דיברנו על כיפור ההוא, של 73, וסיפרת לי בפעם הראשונה איך חווית את ההפצצות על הבסיס בשארם א-שייח, על המנוסה והמסתור בנקיקי ההרים של סיני. חשבתי שיש קשר בין הפעלתנות הבלתי נדלית שלך ובין המלחמה ההיא. אמרתי לך את זה, ואת ענית "בוודאי – אני חייבת לעשות כדרך להתמודד עם הקושי שלי עם חוסר שליטה."
בשיחה שלנו בשבת של התופת, ברגעים האחרונים שלך ושל עמיר, מה ששמעתי דרך הטלפון היה גבורה ואהבה: עמיר נלחם עד הכדור האחרון באקדחו, וכשהיה ברור שהסוף מגיע שמעתי אתכם: נפרדתם מכולנו באהבה, ולראשונה מאז הכרנו שמעתי השלמה בקולך ובקולו של עמיר.
מתי ועמיר הנאהבים והנעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו. אני מאמין כי המתים רואים את אשר הם רואים, יודעים את אשר הם יודעים, ולא אומרים לנו את אשר על ליבם. חייהם עלולים להישאר חידה שאנו הופכים והופכים בה ככל שהשנים נוקפות. לא כן מתי ועמיר. מעשיהם והווייתם הכרוכים זה בזו ברורים ונהירים לכל מי שנקרים על דרכם.
מתי ועמיר הנדיבים והאוהבים, החזקים והעדינים. כל מי שפגש בהם – לא התבלבל. לאנשים כמוהם קוראים אצלנו "מופתיים". ועוד אני מאמין שהים יישק לחושך הגדול, ונהר של חול יימתח מעדנות בין הבתרונות, כמו דמעה המבקשת לחזור לכיס סמוי. חורף אדום יילהב את השפעה הירוקה, העמוקה. על חמוקי האדמה הזו, שמעבר לארץ, זוג צעירים בא בימים צועדים. בלוריתו לבנה כמו חמלה, ועורו חלק חלק כמו אהבה של תינוק לאימו. מעל עצמות הלחיים הגבוהות, עיניה נעלמות כשהיא מחייכת. שמש אחרת, רחומה, זורחת משניהם כשהם צועדים מערבה יד ביד. שלום לעפרך, המלכה האם של חיינו.
כמו שהיית, את משאירה אותנו כשעוד עבודה רבה לפנינו. כה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם.
אנשי ונשות קהיל"א:
עמיר ומתי היקרים, כפי שמדברת הבוקר בשם קהיל"א אני מקווה שתסלח לי עמיר שאדבר יותר על מתי, אבל איכשהו יש לי הרגשה שהיית סולח בחיוך כמי שהאזין "כנהג בוס", ידיד ושותף לדרך לשיחות ההתייעצות שלנו, שנסע להביא את האגוזים והקטניות שהיא שכחה בנתיבות כדי שנתחיל איזו שיחה לפני השבת והיא עוד תספיק לאפות עוגיות עם הנכדים.
חלק נכבד מהנוכחים כאן לא יודע מה זה קהיל"א ואני אסביר בקצרה אבל אם הייתם נותנים למתי לדבר על זה לא הייתם יוצאים מכאן לפני 18:00 בערב וגם הייתם מתקשרים מהדרך למרכז ההרשמה של מכללת ספיר ונרשמים לקהילות המקצועיות הלומדות. למקרה שאתם כבר מורים ויש סיכוי שאם לא הייתם נרשמים עכשיו למסלול ישיר לניהול או משהו כזה.
אבל את לא כאן. ואני אקצר בכמה מילים שקהיל"א - קהילות לומדות מקצועיות לומדות אמנות היא בית ופלטפורמה ענקית שאת הובלת והקמת לפיתוח מקצועי אחר של מורים ומורות - אנשים ונשים שלומדים מהשטח, מהיכולות שלהם, מהדילמות, מההצלחות ומן הפרקטיקות היומיומיות: הבאת את כולנו, מכל הארץ להקים חזון, לפעמים להלחם, המון להתאמץ סביב חינוך, למידה, הוראה פדגוגיה ועשית את זה מתוך אמונה, ידע ומיומנות בלתי נלאית, ליווית וחיית את הפרויקט הזה מן המסד ועד הטפחות - במידה רבה קהיל"א היא את. אבל את לא כאן.
עברנו יחד תקופות שחשבנו שמטלטלות את אמות הסיפים: בזום שכוכבית הקליטה ב-2021 את אומרת: "אני מאמינה מאד בבחירות שלי אני מאמינה שהבחירות שלי מעצבות לי את החיים… המציאות שלנו היא כזו שגם אם אנחנו רוצים לתכנן תכניות מישהו למעלה - אנחנו במלחמת הישרדות יום יומית לתכנן את העבודה והילדים…" היא מדברת שם על תקופת הקורונה..! תמיד לימדת אותנו להיות פרו אקטיביים גם כשהתבכיינו ושיתפנו, שמעת אותנו והבאת אותנו לחשוב מה אנחנו עושים מכאן. אבל את לא כאן. אתמול בשמונה וחצי בבוקר ישבנו לפגישה של "הלול" קבוצת מובילי הקהילות שלך להבין מה אנחנו עושים הלאה וכל הזמן חשבתי איך זאת פגישה שקבענו ביומן איתך. אבל את לא כאן.
מתי, איפה שאת לא נמצאת, אני מניחה שאת יודעת שאנחנו לא נעצור, את הפן המקצועי הזה שהלב והנשמה שלך היו מושקעים בו. אנחנו נמשיך לפתח ולהחזיק בעתות מלחמה ואינשאללה בקרוב גם בעתות שלום את קהיל"א שלך. אני מתחייבת היום בשם כולנו שאמנם האמא, הסבתא ומלכת השבט של הפרויקט שלנו כבר לא כאן אבל הפחת בו כל כך הרבה חיים, ידע מקצועי ונשמה שאנחנו נמשיך את הפרויקט הזה.
למרות שאת לא כאן. מתי ויס, שבחייך אבשלום קרא לך "האשה והאגדה" אנחנו מבטיחים: לבחור נכון כפי שתמיד הראית להתאמץ לא להתפשר להרבות טוב בחינוך ובעולם אבל את לא כאן אוהבים כל אנשי ונשות קהיל"א מעתה ועד עולם.