נח הרשקוביץ
נח הרשקוביץ נולד בשנת 1955 בשכונת יד אליהו בתל אביב. בן שלישי להוריו יוסף ופורטון שעלו לארץ מפולין ומצרים. נח הצטרף לרחל וציון אחיו הגדולים, ואחריו נולד ישראל, האח הקטן שנפטר בשנה שעברה. בתיכון בחר נח במגמה הביולוגית, ואת שעות הפנאי בילה עם חבריו בקן הנוער העובד והלומד, שם, עם הצטרפותו לגרעין "ברק" של הנח"ל המוצנח, נוצר הקשר לתנועה ולערכי הקיבוץ. נח לחם במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון. חוויות אלה הותירו רושם חזק על נפשו, אך לא היה בכוחותיו לחלוק את משאן עם אחרים.
אחרי נישואיו למעיינה עבד נח ברפת, ובמפעל הקרטון של קיבוץ עין השלושה. כשעברה המשפחה לבארי המשיך נח בעבודה ברפת, ואף מילא תפקידים בבית הדפוס. כשמלאו לו ארבעים יצא ללימודי הנדסת בניין, וכשסיים עבד כהנדסאי בחברת 'א.ב תכנון' בשדרות שהתמחתה בתכנון ממ"דים. נח הקפיד מאוד על נושא הבטיחות, ותקלות בטיחותיות היו מוציאות אותו משלוותו. הוא האמין כי כל דבר שתוכנן, ממבנה ועד מכונה או מכשיר, צריכים להיות עמידים, מהימנים ובטוחים. למעשה, אלה גם התכונות שאפיינו אותו: הגינות, מהימנות ואחריות. כל מי שביקש ממנו דבר מה ידע שנח, נח'קה, יעשה זאת למענו בהקפדה ומכל הלב.
לנח היו ידי זהב. התחביב העיקרי שלו היה נגרות, ודורות שלמים של ילדים בקיבוץ נהנו מהתפאורות שבנה, מהמשחקים, הצעצועים, בתי הבובות, גלגלי הענק ושלל ההמצאות המשוגעות שלו שלמענם הוא אגר חלקי חילוף, חלקי מכונות ועוד דברים שהשמיש בסדנה ליד הבית. הוא אהב לנסוע באופניים וגמא מרחקים עם חברים בקבוצת הרכיבה או בשעות ההתבודדות שהיה זקוק להן בשדות וביער המקיפים את בארי.
נח ומעיינה נפגשו ב-1975 בקיבוץ קלי"ה. נח הגיע עם הגרעין שלו, ופגש את מעיינה שהצטרפה לשנת שירות. שניהם היו צעירים, יפים, פטפטנים ומלאי חיים, ואש האהבה ניצתה ביניהם כבר בפגישתם הראשונה – שחייה לילית בחוף נעול בים המלח. כמה חודשים אחר-כך גויסה מעיינה לחיל הקשר והוצבה בירושלים. חרף המרחק, הם המשיכו לטפח את הקשר שמוסד רשמית בקיבוץ עין השלושה באוגוסט 78', בזכות שיחת הטלפון הלילית שבה הודיעה מעיינה לנח שהיא מיצתה את שירותה הצבאי ושהם מתחתנים.
נח ומעיינה אהבו את הרעיון הקיבוצי, וכשעברו לקיבוץ בארי ב-1986 הרגישו שמצאו את ביתם, וכינו אותו: "פיסת גן עדן מיוחדת". נקודת המשען של היחסים ביניהם הייתה אהבתם הגדולה שעזרה להם לחצות גם עליות ומורדות לאורך השנים. ובנוסף הם חלקו ערכים ותחומי עניין משותפים: את אהבתם לספורט - אשר בזכותה הם שחו ורכבו ביחד, אהבת האמנות והתרבות, עולם המוסיקה הקלאסית ושירי ארץ-ישראל, ועולם המלאכות שבו הם נהגו לשלב את כישרונותיהם בתחום הנגרות והציור, וכמעט תמיד למען מישהו אחר – הילדים, הנכדים, גני הילדים ובית הספר בקיבוץ.
בבית החם שלהם בבארי, בשכונת "משמר הגבול" שבה נולד תמיר, הבן השלישי, צמח שבט של חברים בני גילם. בדשא המשותף בלב השכונה התרוצצו ילדים חופשיים ויחפים אשר הרגישו בבית בכל אחד מהבתים בשכונה. נח ומעיינה חלקו ביניהם את עבודות הבית, והחברים שנכנסו זכו להתכבד בעוגת התפוזים האהובה של נח, או בעוגת הגבינה הנהדרת של מעיינה. אך יותר מכל, הוקדשו חייהם של נח ומעיינה לילדיהם – אלה, עמית ותמיר, ולשבעת נכדיהם האהובים: אמיר, דניאל, עוז, לביא, מעיין, רז ונעמי. סבא נח היה מפעיל, משחק, מעורב, וסבתא מעיינה הקדישה שעות ליצירה, סיפורים ושחייה בבריכת הקיבוץ. נח תמיד הדגיש בפני הילדים את הערך של המשפחה המלוכדת, ומעיינה שהייתה אישה חזקה שחיה את החיים במלואם, העניקה להם השראה לגדול ולצמוח.
נח ומעיינה היו אנשים חילוניים שחיו חיים מלאי אמונה. אמונתם התבטאה בכבוד שהם רחשו לבני אדם, וביכולת שלהם לכבד ולראות את הניצוץ האלוהי שבכל אדם.
יהי זכרו ברוך.
