גיא, נועה, זוהר וסער, הילדים:
ילדים יושבים ומספידים את אביהם ומרצדות שנותיו ומתמלא הלב גאוה שאין לה קץ. אבא לא הרבה במילים, אבל כשדיבר – המסר נצרב. 3 שיחות שכאלו בזיכרון של גיא:
• הראשונה בגיל 15 – כשבדרך לחברה אבא "גילה" לו שחשוב להשתמש בקונדום.
• השנייה בגיל 24 – כשאמר שכבר שבועיים הוא מסריח לו את הבית והוא לא אמור לפרנס אותו.
• השלישית בגיל 40 - כשהדריך איפה למצוא את המסמכים החשובים במידה ויקרה לו משהו.
אבא אף פעם לא אמר לנו שאנחנו טובים או מוצלחים. הוא גם לא הרבה לתת לנו נשיקות, אך מעולם לא היה לנו ספק בהערכתו אלינו, ותמיד הרגשנו בטוחים באהבתו. תמיד הראה את הכיוון (לא בדיבורים), כיוון של אנושיות ויושרה, של אחריות אישית והתמדה ושל אהבת האדם.
בשבילנו אבא זה סטף וגולדן סטייט, וסטף וסימוסי, יוואטצאפ לפנות בוקר, וסטף. אבא של סיפורי "איטליה 82" וברזיל 70, של אולימפידות ואליפויות, אתלטיקה ושחייה, זיפזופים אינסופיים, ושל סטף. בשבילנו סבאדוש זה בריכה בשבת בבוקר עם הנכדים, סבא של להטוטי קסמים ושחמט עם הגדולים, זה צפייה במשחקי נבחרת הכדורגל עם "השרופים" וזה בייביסיטר בלילה, אבל רק עד שבוכים. סבאדוש של סודה, ארוחות שף משפחתיות מושחתות וקוקטילים. סבאדוש של פינוקים, בדחנות ועינים אוהבות.
אבוש, היית אבא של העולם הגדול ושל שורשים עמוקים באדמת השדות, אבא של ערים גדולות וסואנות ורכבות תחתית מסתעפות, ושל רגלים יחפות, תאנים של סוף קיץ ותותים עם בוא אביב. זה היה אבוש, סבאדוש שלנו ודושי של אמא. ואנחנו זכינו.
זכינו לראות ולשמוע כמה אתה אהוב בכל מקום ולהרגיש כמה אתה אהוב בליבנו. זכינו לראות וללמוד כיצד חיים חיים מלאים ומשמעותיים – בצניעות, בזוגיות מאושרת, בעבודה משמעותית, בתחביבים מגוונים, בחברות וחברים מכל קצוות הגיל, בטיולים והנאות החיים ובתרומה לקהילה ולחברה. זכינו. אתה המצפן שלנו, תמיד היית ותמיד תיהיה. הכיוון שלך צלול וברור וממלא את הלב בביטחון גאוה ואהבה ללא קץ.
ילדיך.
הראל יצחקי, חבר:
ההספד לעדי הוא דבר קשה מנשוא. ועם זאת, משפט לא שגרתי תחילה – היָיִת אדם שקל להספיד אותו...
כל מוות בטרם עת הוא איום ונורא, בראש ובראשונה למשפחה הקרובה אך גם לנו שהקפנו אותך במעגלים השני והשלישי, והנסיבות המחרידות שהביאוּנו היום אל מול הקבר הפתוח הופכות את מותך לנורא שבעתיים.
ואף על פי כן, מלאכת ההספד במקרה של עדי קלה במובן זה שאינה מחייבת עבודת תחקיר מקיפה או חוש אבחנה יוצא דופן. הכל נוכח ממש מול העיניים, רק עיוור יוּכל לפספס – האינטליגנציה, המקצוענות, היושרה, הצניעות, ומעל לכל ה"כישרון" להיות אהוּב, מה שמאפיין יחידי סגולה בלבד ועדי נמְִנהָ בלי ספק על בכירי המועדון האקסקלוסיבי הזה. זהו תואר שלא ניתן להשיגו במוסד אקדמי או בסדנת מודעות עצמית, ובאופן מסתורי הוא כמו חומק דווקא מאחיזתם של המבקשים להתהדר בו.
לפני קצת יותר משנה – מה שנראה עתה כמו לפני 100 שנה – חגגנו את מסיבת הפרישה של עדי מהדפוס. מה שבלט, לפחות בעיני, היה ברכתן של מי שזכו לא מכבר בתואר "בנות הנהלת חשבונות". הן הקיפו את חתן השמחה הנבוך ונטשה המקסימה הקריאה את הברכה. מה נאמר שם אינני זוכר אך ניכר היה שפרץ ההערכה - אהבה לעדי ("הבוס") היה אוטנטי לחלוטין, בלי גרם אחד של זיוף.
יושב לו ה"בוס" הסימפטי בקומת ההנהלה, חולש מחדרו הפינתי על הזירה הכספית בשילוב ייחודי של מקצוענוּת והצטנעוּת. כמו עץ עתיק ועב שורשים שנטוע בלב הווית הדפוס מימים ימימה – מעטים זוכרים מתי ניטַע העץ, רבים משוכנעים שפשוט צמח כאן (בחדר הפינתי) והדפוס נבְִנהָ סביבו. עץ טוֹב וּמֵיטִיב שניתן להישען עליו לעת צרה ואף לחסות וּלהִסְתוֹפףֵ בצְיִלוֹ המרגיע.
ההספד הזה עבורי הוא זכות מייסרת, הזדמנות לצייר במילים את דמותו של חבר יקר – חכם ומסוּר וּבה בעת זהיר וּמפוכח, פשרן על פי נטיית אופייו ויחד עם זאת דַעתן כשנדרשת הכרעה ערכית. האופי הנוח והנחמדות המפורסמת לא היה בהן כדי להסיט את מחוג המצפן הפרטי שכיוון את צעדיו.
עדי היקר, אין לי מושג אם נגאל ממוראות השבת הארורה אך בטיפוס העקשני מתחתית הבור אליו הושלכנו אמשיך לתור וּלחפש אחר דמותך. בסוף, איכשהו, נעמוד שוב על רגלינו אך סיכויי ההחלמה מפגעי הרוע אותו חווינו פחתו משמעותית עם הסתלקותך. זהו זמנם של המרפאים הטבעיים, הממציאים מזור מעצם נוכחותם, ואנחנו איבדנו זה עתה את הטוב שברופאים-בלי-דיפלומה. אין נחמה.
יהי זכרך ברוך.
החברים מהשייטת:
עדיש – עדי שלנו. איש גדול, עם לב גדול יותר, וחיוך הכי גדול. איש שכולו טוב. איש כזה שכולם אוהבים, והוא אוהב את כולם. האריה עם לב הזהב , והחיוך הביישני. יובל שנים אנחנו צועדים יחדיו , ועכשיו – אתה לא איתנו. נלקחת באכזריות ואנחנו בוכים וכועסים, נורא. כל כך אהבנו אותך. אין לנו מילים לתאר את שלל הרגשות, כמו בפתגם שלנו – מה יש להגיד , כשאין מה לומר ☹
לא באנו להיפרד כי אתה ממשיך איתנו, כמו שתמיד עשית. לא פיספסת אף אירוע של מחזור י"ג, לא חתונה, לא הלוויה, לא על האש, אם זה בים במעגן מיכאל, בחורשה בבארי, אלון הגליל ומנרה. אתה והדס Built in. ועכשיו, בפתחה של הפנסיה, אחרי שתרמת כה רבות לבארי, ולמפעל המדהים שלכם עם השכל הכ"כ מיוחד שלך, והבנה עמוקה במספרים, ובבני אדם עכשיו כשאתה מוקף בנכדים אהובים, כשאתה מתנדב להסיע חולים כל שבוע מעזה לבתי חולים בארץ באים בני העוולה האלה, שלא ניתן למצוא להם שם, ולוקחים אותך.
פעם היינו גברים שלא בוכים. והיום, כבר אין לנו דמעות. מה שנשאר לנו זה לכעוס, לכעוס נורא. אבל הכעס לא יביא אותנו למקום טוב יותר. אז אנחנו ניקח את כל הזעם הנורא הזה, ובצורה מושכלת (כמו שאתה נהגת לעשות) ננתב אותו לשני נתיבים לאהבה – לך ולהדס ולמשפחה המדהימה שבניתם. משפחה שנבנתה בצלם וכולם כ"כ דומים לך, ונושאים את ה DNA המדהים, המשותף שלך ושל הדס הגיבורה. הדס הקטנה, שהיום כולנו יודעים כמה בעצם היא גדולה.
נמשיך לאהוב , לפחות כמו שאתה אהבת אותנו.
ולהבטחה / הצהרה - שבועה = מילה שלנו. שכל עוד קיים מי מאיתנו, נעשה את הכול כדי לנסות ולמלא את חסרונך אצל הדס הגיבורה, הילדים והנכדים. נעשה כמיטב יכולתנו להגיע מחד לחקר האמת, ומאידך לוודא שיהיה לכל המשפחה מקום חם ובטוח, מעבר לכל צל של ספק, ביתנו הוא ביתכם. אנחנו עוד נספר להם המון סיפורים שבטח לא הכירו, איזה אבא/סבא מיוחד, חכם, מצחיק ואהוב היה להם.
לעולם לא תצעדו לבד. עדיש , אתה כל כך חבר וכל כך חסר. ועוד משפט שטבוע בספר המחזור – "שא ברכה".
אוהבים ומחבקים חזק , חזק – הצפרדעים של מחזור י"ג.
דני רבינוביץ, בן דוד:
אנחנו נפרדים היום מאיש אהוב ומיוחד. איש שכולו טוב, שהלך מאיתנו בדרך שלא העלינו על דעתנו אי פעם שהיא אפשרית בכלל. עדי נגע בחיי, בחיי כולנו. העשיר אותנו בנוכחותו. החיוך התמידי שלו התחיל מהעיניים הטובות שלו, ובא ביחד עם תשומת לבו המלאה. כשעדי פגש מישהו הוא נראה לפעמים כאילו עוד רגע הוא מתפקע משמחה.
הוא התנועע בעולם עטוף באהבה, אבל אף פעם לא עצר להתבשם בנהרות הרגש שזרמו אליו. איש שובה לב שאי אפשר היה לריב איתו. עדי היה צעיר ממני בכמה חודשים. אבל גם כלילדים, כשכל חצי שנה קובעת, הוא היה הגיבור שלי. חכם, מהיר תפיסה ומעמיק, בטוח בעצמו אך לא יהיר. צלול וקר רוח גם בגיל חמש. קופץ למים בבריכה ממקפצה גבוהה כל כך שלא העזתי להביט בה. הולך יחף לבד בחושך, יודע את הדרך.
קשה לי להיזכר בעדי מאבד אי פעם את חוט המחשבה, או השיחה, או הסיפור. באתי לבארי כילד כל קיץ, וכל פעם הייתי צריך להתאקלם מחדש. איפה הכיתה, פינת החי, חדר הפינג פונג, איפה הדשא שמשחקים בו כדורגל אחר הצהריים. באיזו חכמה ועדינות עדי היה מכניס אותי לעניינים: מסביר לי מה עושים בחדר האוכל, מחכה לי בפינות השבילים, מתפעל אם מצאתי לבדי איזה קיצור דרך שהוא לימד אותי אתמול. התבונה שבה היה משתף את כל ילדי צבר בהכנסת האורחים הנדיבה שלו הייתה לי מתנה. חיים שלמים חייתי עם עדי, רחוק ממנו אבל גם כל הזמן איתו. הביקורים, ושיחות הטלפון, ובשנים האחרונות ההתכתבויות בווצאפ התחילו תמיד ברצף מהפרידה הקודמת, ובזכות עדי התנהלו בפשטות, באמת ובשותפות.
לא מזמן, כשהייתי מעורב באיזה פרויקט שהוא הכיר, הוא לקח אותי תחת חסותו, ענה על כל שאלותי, הפנה אותי למי שצריך כשלא ידע איזה פרט. שוב היינו הילדים מאז, לומדים ביחד, קרובים ושותפים. בעולם של היום, שבו לכולם יש אינספור הזדמנויות להתבטא, להישמע ולהיראות, יש לאנשים נטיה להפוך לסך הסיפורים שהם מספרים לעצמם על עצמם. לא כך עדי, שאף פעם לא רצה לדבר על עצמו ועל הישגיו. הוא מיצה עצמו במעשים ולא עסק במלל. עשה דברים גדולים בשייטת, היה מנהל כספים במפעל חובק עולם, מילא תפקידים בקיבוץ, אבל אף פעם לא חשב שמשהו מכל זה נותן לו איזו זכות להתהדר בהישגיו. הוא לא נופף בכלום, והצניעות שלו נותרה בלתי ניתנת להשחתה.
כשמישהו מתחתן אומרים לפעמים שבן או בת הזוג הצטרפו למשפחה. כשעדי והדס היו לעדי והדס, הרגשנו שאנחנו, שאר המשפחה, הצטרפנו אליהם, שהאהבה שלהם מייצרת תחנת כח רגשית ומגוננת להם, לילדיהם ונכדיהם, ולכולנו. באבהות ובסבאות שלו עדי דמה לבודא. היה גאה כל כך בגיא, בנועה, בזוהר ובסער, בכלות, בחתנים, בנכדים ובנכדות. של החמולה שלו ריגשה אותו, שימחה אותו, והיא נשארת אחריו, להחזיק אלה את אלה ולשמר את זכרונו.
עדי, כמו רבים מבארי והעוטף שנקטפו ביום הארור ההוא, מסמל תקופה וערכים שאליהם נמשיך להתגעגע. המראות שחקוקים בנו בזכותו ימשיכו להיות לנו השראה. כשנחשוב עליו נזכור מהי צניעות ואיך נראית הנכונות לשים אחרים לפני עצמך. עדי אהובנו. הלכת מאיתנו ונשארנו עם עוד הרבה שאלות לשאול אותך, צמאים למילותיך המאוזנות, הישירות, נטולות הפוזה. מה לא היינו נותנים בשביל עוד חיוך אחד שלך?
תודה, בן דוד יקר, חבר אהוב, על שהיית חלק מחיי, חיינו. תודה על הזכות שהייתה לנו להיות חלק מחייך.
תמר בן צבי, חברה:
בנימה אישית עדי, אהבתי אותך מאוד. אתה היית הדבק של הכיתה שלנו, הקונצנזוס. גם אחרי שהלכנו כל אחד לדרכו, אותך כולם אהבו, כולם היו אתך בקשר. הכיתה שלנו, כתת "צבר" חטפה מכה קשה ואנושה בשבת הנוראה ההיא. אנחנו הניצולים, נזכור אותך לעד.
החברים מהדפוס:
דוש, בעבר הרחוק, כשהיית צעיר ונמרץ, היית דפס. כך התחלת את ימיך בדפוס, כמו רבים מאיתנו. היית דפס על, חרוץ וזריז, כך מספרים זקני השבט. לימים, הפכת לחשב וסמנכ"ל הכספים של דפוס בארי למשך עשרים שנה, עד יציאתך לפנסיה.
היית איש כספים מבריק. סבלני וקפדו, שולט בפרטי הפרטים, ומיד רואה את התמונה הגדולה, זריז וחד הבחנה. עסקת בניהול תאגידי אופטימלי של החברות השונות שלנו שהלכו והתרבו, במציאת פתרונות יצירתיים בעולם המיסים הסבוך, בניהול רווחים (והפסדים) של תתי פעילויות בתוכנו, בניהול חברות בנות ואחיות בארץ ובחו"ל.
הצלחת להתאים את עצמך לדפוס הגדול והמתפתח ולהשתלב בשינויים העסקיים והטכנולוגיים שבאו עלינו עם הזמן. נהגת תמיד באחריות ובזהירות רבה. היית שמן וקצת פסימיסט. בדיוני ההנהלה תמיד השתדלת (לא תמיד בהצלחה) להחזיק אותנו על הקרקע ולצנן מעט את רוח הפנטזיות. תוך כדי שאתה קורא גלובס ומצייר את מפת ארצות הברית, היית מסנן את דעתך בצניעות ובישירות נוקבת, שלא נכנעת ללחצים.
בהתנהלות השקולה והעניינית שלך, במקצוענות ובצניעות שלך, היית שותף חשוב להצלחה של דפוס בארי לאורך השנים. אף פעם לא באמת התמסרת לפוזיציה של המנהל, תמיד שמרת על חוסר נוחות חיננית בתוכה. קצת מסויג מלהגיד לאחרים מה לעשות או חלילה לכנס שיחת צוות. ובכל זאת, בדרכך המסויגת, היית מנהל חם ואבהי, נותן מקום ונותן גב, וכל מי שעבד איתך לאורך השנים – התאהב בך מייד.
היית המצפן המוסרי שלי ושל כולנו. היית איש של צדק והוגנות, ישר כמו סרגל, קיבוצניק אמיתי שתמיד חושב על הטוב המשותף ואף פעם לא מונע מאינטרס אישי. זכית לאמון מלא מקיר לקיר, מכל האנשים שעבדו איתך, בתוך הדפוס ומחוצה לו. תמיד משכת אותנו לצד הנכון ודאגת שנהיה בני אדם. היית אדם נקי מאגו ומלא בטוב לב. הצחוק הילדותי שלך המיס את הלב שלנו ברגע, אפילו אם התווכחנו בלהט קצת קודם.
נהנינו לעבוד איתך ולמדנו ממך המון, על כספים, על פרספקטיבה, ועל שותפות לדרך. אנחנו מספידים בשבועות האחרונים כל כך הרבה חברים והנפש כבר מותשת והגוף עייף. ובכל זאת כשאנחנו חושבים עליך, והחיוך שלך ממלא את הדעת, פתאום יש תחושה שעוד יהיה בסדר. אנחנו נקום, עם הדס שעליה הגנת בחירוף נפש, ועם ילדיך ונכדיך האהובים, ונבנה שוב את הקיבוץ שלנו, הקיבוץ של בודא וגנוסיה, הקיבוץ שאהבת ושהי טבוע בכל נימי נפשך הטובה.
אם עדי היה כאן עכשיו, הוא היה אומר בנימה של בודא – "יאללה תתחילו לעבוד ולכו תזדיינו".
אוהבים אותך, החברים מהדפוס
