הילה, בתה, בלוויה בבארי:
אמא
גם המחבלים הארורים הבינו שהבית החם והמרכז
שבו כולם נפגשים הוא אצלך.
בבית של פסי...
זוועה...
אין אויר,
אין מנוחה.
לא יכולה לשמוע את המשפט - "הבית של פסי".
פסי זאת אשתו האהובה של רפי ז"ל.
פסי זאת האמא היקרה של שי, קרן, גיא ושלי.
פסי זאת הסבתא הכי טובה שיש לשיר, רומי, שוהם,
אורי, יאלי, גוני, שנהב, דריה, טוהר ושניר.
פסי זאת האחות של חנה ז"ל ושל דני.
פסי זאת חמותם של שרון, קובי, איתי ודניאל.
פסי זאת הדודה מספר אחת לאחיינים שלה.
פסי זאת החברה הכי טובה של החברים שלה וחלק
לצערנו נרצחו באותו יום.
פסי זאת המנהלת של בית איריס במשך שנים.
פסי זאת המטפלת הנצחית .
פסי זאת המורה לתפירה ומלאכה שכולם אהבו.
פסי זאת האמא המאמצת שנתנה את הלב.
פסי הכי יפה מבפנים ומבחוץ.
פסי חזרה לאהבת חייה רפי,
פסי חזרה לאדמה שכל כך אהבה - אדמת בארי.
פסי שבה הביתה למנוחת עולמים.
אמא - תודה על 42 שנים שהענקת לי כל מה שרק
הייתי צריכה,
הכל באהבה .
אמא, היית לי אמא וחברה ,
בילינו המון ביחד
אין יום שלא התראינו,
אין יום שלא דיברנו כמה פעמים.
אמא - היום נפרדת מחנה, זיזי וטל ז"ל,
זה קורע אותי ממש, למרות שלא באמת את נפרדת מהם.
רוצה להאמין שכבר נפגשתם כולכם שם למעלה
ושותים קפה ביחד,
אבל יודעת שהיית רוצה להיקבר לצד אבא ובבארי.
המשפט האחרון שכתבת לי זה שהורגים אתכם,
אמא - סליחה שלא יכולתי להציל אותך,
סליחה.
לפחות את יכולה לנוח עכשיו, ועוד במישמישים.
מתגעגעים ואוהבים לעד.
נוחי לך...
הילה, בתה:
זהו יום הזיכרון השני שלנו במעמד הזה - יום שאין דומה לו, יום שעומד לבדו בכאבו העמוק.
כמשפחה שכולה, הזיכרון והגעגוע אינם מכירים גבולות של תאריכים. הם נוכחים בכל רגע, בכל נשימה. ובכל זאת, יש משהו במעמד המיוחד הזה שמחבר אותנו מחדש אל יקירינו שהיו ואינם עוד, כאילו הם עומדים כאן לצידנו, נושמים את אותו האוויר.
לצערנו, בשנה וחצי האחרונות, מעגל השכול הבלתי נתפס התרחב. משפחות רבות נוספו אל המעגל הזה שאף אחד לא ביקש להיות חלק ממנו.
ואנחנו ביניהן.
אנחנו, ששכלנו את פסי, חנה, זיזי וטל היקרים מכל בביתנו בקיבוץ בארי,בית בני הערובה שבו נרחצו באכזריות 13 חברים, יחד עם עוד 101 נשמות שנקטפו באכזריות. אנחנו מנסים כבר שנה וחצי להרים את הראש מעל המים. מנסים לתפוס, להבין, וללמוד לחיות מחדש לצד האובדן העצום והבלתי נתפס הזה, כפי שעושות זאת בגבורה עילאית משפחות רבות היושבות כאן בקהל.
ביום הקשה הזה, אני בוחרת – למרות הכאב המשתק – להודות על מה שהיה לנו. על שנים של ביחד, שנים של חיבוק משפחתי חם. להודות לעם הנפלא הזה שעומד לצידנו בשעתנו האפלה ביותר.
תודה מעומק הלב לכם, אנשי הוד השרון, שפתחתם את בתיכם ואת לבבותיכם. הייתם לנו כבית, כמשענת איתנה בימים הקשים האלו, והיום במיוחד.
היום אנו מתייחדים עם אהובינו שאיבדנו. הם יהיו חקוקים בליבנו לדורי דורות ולנצח נצחים.
דוד גרוסמן תיאר זאת בעוצמה כה רבה:
"משהו מאיתנו מת איתם, משהו מהם חי בנו. עד סוף ימינו נישא אותם בינינו, שוב ושוב נחייה אותם בזיכרון, במילים, בדמעות, בשמחת חיינו שתמיד תהיה מהולה בהם. בכל היש הגדול שהיו – ואינם."
במעמד כואב זה, אבקש עוד דבר אחד קטן:
שכל החטופים ישובו הביתה.
החיים – לשיקום, והחללים – לקבורה ראויה.
ושנוכל כולנו להתחיל להשתקם, ביחד.
הילה, בתה:
לב שבור...
לפני 9 שנים איבדתי את האבא האהוב שלי,
לפני שנתיים איבדתי את אמא, חנה, זיזי וטל
שנרצחו במתקפת הטרור הקשה על קיבוץ בארי.
האהובים שלי.
סידרו לנו מעמד לא נורמלי,
לעמוד מעל 3 קברים של אהובינו הסיטונים
חנצ', זיזון, וטלטול היקרים ובעצם לעשות אזכרה משותפת
יחד עם אבא רפי ואמא פסי, אי אפשר להפריד בינכם...
הרי תמיד הייתם יחד, בלב ובחיים – וגם אם עכשיו
אתם קבורים במקומות שונים,
אני בטוחה ששם למעלה אתם שוב ביחד, שומרים
עלינו, צוחקים, וממשיכים באהבה שלכם.
אנחנו כאן, מנסים להרים את הראש כל בוקר מחדש,
כואבים את מה שקרה לנו, ולא מאמינים.
מנסים להחזיק מעמד,
לב שבור, געגוע שלא נגמר,
אבל גם המון אהבה וזיכרונות שממשיכים לחיות איתנו כל יום.
רק תישארו קרובים… תנו לנו מידי פעם להרגיש אתכם.
קרן, בתה:
אמא
איך מתחילים לכתוב לך מכתב פרידה?
בשנה האחרונה חיית כאילו ידעת שזו תהיה השנה האחרונה בחייך.
לא נחת לרגע, טיילת בלי סוף ואספת את כולם סביבך, יצרת קשר עם אהבות וחברים ישנים ומיצית כל רגע ורגע בחיים שלך.
אמרת לנו בקצת התנצלות: ״אני נוסעת מחר, אחזור בחמישי״, אבל אנחנו רק רצינו שתהני ותחיי את החיים שלך - בדיוק כמו שאת רוצה.
וככה עשית, חיית את החיים בדיוק כמו שרצית, עד הרגע האחרון.
כמה אהבת ודאגת לכולנו, גרמת לכך שכל אחד מאיתנו ירגיש שהוא המספר אחת שלך, דאגת שכל אחד ירגיש הכי חשוב ומיוחד בשבילך.
תמיד ידענו שאת כאן לכל דבר שנרצה ושאת רק מחכה שנבקש ממך כל דבר.
הנכדים היו כל כך מחוברים אליך אמא, היית העוגן שלהם והם היו מחכים יותר מכל דבר, לרגעים שיוכלו להתפנק ולישון אצלך.
היית אמא וסבתא מכילה, והאדם הראשון שנרוץ אליו ברגעי קושי, בשביל להרגע או פשוט לקבל חיבוק אוהב.
תמיד עשית הכל כדי שנהיה מאוחדים, במיוחד אחרי שאבא נפטר ואפילו שהחגים היו עצובים, היינו ביחד כמשפחה וזה היה יותר מהכל.
שום דבר לא ימלא את החלל החסר שנשאר בלב, החלל החסר שתמיד יהיה שייך רק לך, אבל לאט לאט, נרפא את הנפש שלנו ונשאר עם ראש מורם בשבילך, כי אנחנו עוד כאן, שרדנו וזה לא מובן מאליו.
אמא אהובה שלנו,
מיצית את החיים בהנאה אמיתית, עד הסוף המר ואנחנו נתגעגע תמיד ונאהב אותך בכל רגע שיגיע.
תודה שהיית אמא כל כך אוהבת, תודה על כל מה שנתת ועל מי שהיית, לא יכולנו לבקש אמא יותר טובה ממך.
אנחנו מבטיחים לך שנשאר משפחה מגובשת ומלוכדת כמו שהכי רצית,
אוהבים ומעריכים לנצח, הילדים.
שרון, כלתה:
פסי
התאספנו כאן בבית שלך, שעד לפני תשעה חודשים היה הבית שלנו.
בית מלא בחום ואהבה, בית שבו רצו נכדים קטנים וגדולים ועשו כאן רעש, הצגות וריקודים לקולות הטיקטוק שברקע.
בית שטיפחת ביחד עם רפי במשך שנים באדיקות רבה.
בית שנטוע בשורשי הקיבוץ ובאדמה.
פסי, היית אישה צנועה, תמירה ויפה. אישה של משפחה, של חברות עמוקה וטובה. ידעת לשמור על קשר אפילו עם חברות הילדות שלך.
חווינו אובדן עצום עם לכתו של רפי, ובתעצומות הנפש שלך הצלחת להשאיר אותנו מחוברים מלוכדים ומאוחדים.
בכל אירוע משפחתי דאגת להזכיר אותו, וברבות השנים דאגת לומר לנו שבחרת בחיים. בחרת לטייל עם החברות שכה אהבת: יונה, מזי, איילת, חנה ושושנה שתיבדל לחיים ארוכים.
9 חודשים וקצת שהבית שלך הפך לנחלת הכלל. אז רגע לפני שנספר את מה שאירע כאן, נעמוד דקת דומייה לזכר כל מי שאיבד את חייו כאן: פסי, חנה סיטון, זיזי סיטון, טל סיטון, איילוס, ליאל חצרוני, ינאי חצרוני, זאב הקר, זהבה הקר, עדי דגן, חוה בן עמי, סוהיב אל עמר.
הסיפור:
"בשבעה באוקטובר קרה לנו אסון" ככה נועה כתבה בהספד שלה, ובאמת קרה לנו אסון.
חנה האהובה שלנו, היית העוגן הקולנרי של המשפחה. אלפי מתכונים בצ'יק, עוגות, עוגיות, בראוניז, עוף בתנור, הכל היה קליל וברגע אחד היה מוכן ומוגש.
היית לנו בית והיית עבורנו כל זמן שהיניו צריכים.
וביחד איתך, זיזי היקר, כשהיינו נפגשים היית ישר מתמגנט לילדים. בפעם האחרונה שנפגשנו לעל האש המסורתי אצלנו בבית, כפי שהיו צריכים לעשות גם לפני תשעה וקצת חודשים, היית קליל. אתה ושוהם השתטיתם, נתת לו שלוק מהבירה, וביחד יצרתם חגיגה וסערה כזו. היית עוגן שהינו זורקים לים. הוא היה יציב ואיתן ומשרה גלים ואדוות.
טל, איך אפשר לחשוב שגם אתה מצאת את מותך כאן, בבית הזה. היית אב מסור שדאג, ושאל ולקח חלק פעיל בגידול הבנות. הייתה לך נקודת מבט מיוחדת כל כך, וכל שיחה איתך צללה למעמקים ועומקים.
איכשהו בשבעה באוקטובר מצאנו את עצמנו באירוע הפקרה, ושילמנו את המחיר הגדול מכולם. כדור שלישי לניצולי שואה קשה לנו המחשבה שמצאת את מותך באסון הגדול ביותר בתולדות המדינה.
אנחנו כאן לומר לך שבכל יום אנחנו קמים מחדש ובכל דקה אנחנו בוחרים בחיים.
זו לא בחירה קלה
זו בחירה אמיצה
זו בחירה קשה
יש ימים שהיא כמעט בלתי אפשרית.
יש ימים שהגוף כואב, ולרוב הזיכרון שלנו לא משהו. אנחנו לוקחים אוויר ויוצקים משמעות. נעים על הציר בין אבל, שכול וחיים.
עברו תשעה וחצי חודשים. עוד כמה ימים יהרסו את הבית ותבנה שכונה חדשה. שוב תיסענה קלנועיות בשבילים וסבא וסבתא יארחו את הנכדים והילדים. אין לנו ספק שבכל פעם שנעבור כאן הלב יתכווץ. ניקח נשימה, נמלא אוויר ונזכיר לעצמנו שכאן במקום הזה, היה לנו בית חם ואוהב. בית של ערכים, של חברות, לב פתוח ונתינה, שהנחלת בנו ובנכדים.
פסי, בחלוף הזמן אני פוגשת המון פרפרים, יודעת עמוק בלב שזה אתם, באים לתת סימן ולראות מה איתנו.
אני בטוחה ששם למעלה, עם כל החברים, אתם יודעים שכאן למטה זוכרים ומתגעגעים לנצח נצחים, עד יומנו האחרון.
תהיי גאה בילדים שלך: שי, הילה, קרן וגיא, וגם בכלות ובחתנים שלך שנאבקים יום יום לשרוד ולשמור על המשפחות שלהם תוך התמודדות עם האובדן הגדול. נאחזים במשפחה בחדר של מלון ולא מוותרים.
תהיי גאה בנכדים שלך, הם התגלמות הכוח וההשראה כל אחד בתחומו: שיר, רומי, שוהם, אורי, יאלי, גוני, שנהב, דריה, טוהר ושניר.
תשלחו לנו כוחות, אוהבים אתכם.
עץ מבארי | אוריין צ׳פלין
עץ אחד בקיבוץ בארי
ראה דברים שעצים לא
אמורים לראות.
עץ אחד בקיבוץ בארי שמע יותר מידי
ולא יכול היה לברוח מריחות.
שורשיו עצרו נשימתם,
ענפיו רעדו
עליו נשרו מבכי
ליבו נחמץ
נחרץ
נכמר
נכרת
נגדם,
נדם.
עץ אחד בקיבוץ בארי
בבוקר ה-7 לאוקטובר
כבר לא רצה להיות עץ
במקום בו לא נותר את מי להצל.
עץ אחד בקיבוץ בארי
ביקש להיות ספסל,
אולי מישהו ישוב,
אולי ירצה לשבת.
בחורבן קיבוץ בארי
גם עצים לא יכולים לעמוד.
קשה | ברק פלדמן
קָשֶׁה
קָשֶׁה לְהָבִין
קָשֶׁה לְהִתְמוֹדֵד
וְעוֹד יוֹתֵר לְהַאֲמִין
קָשֶׁה
קָשֶׁה לְהִתְנַתֵּק
לֹא לִשְׁמֹעַ צְחוֹק
לֹא לְחַבֵּק
קָשֶׁה לַחְשֹׁב
וְלֹא לַחְשֹׁב
עַל כָּל אוֹתָן מִלִּים
שֶׁנִּשְׁמָעוֹת תָּמִיד בַּקּוֹל שֶׁלְּכםָ
שְׁמֹרו עָלַינו
שְׁלַחו לנו
סִימָנִים קְטַנִּים
שֶׁכָּל הַזְּמַן נוּכַל לִמְצֹא אתכםָ
קָשֶׁה
קָשֶׁה לְהִתְרַגֵּל
לְלַיְלָה בִּלְעָדֶיכם
לַבֹּקֶר שֶׁאַחֲרֵי
לַהֲבָנָה
לְגֹֹדֶל הַכְּאֵב
לִמְצִיאוּת אַחֶרֶת
לְחֹר עֲנָק בַּלֵּב
קָשֶׁה לִחְיוֹת
וּלְגַלּוֹת
שֶׁהַחַיִּים הוֹפְכִים
לְמַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא מֵכִיל אתכםָ
שְׁמֹרו עָלַנו
הָצֵפו אוֹתִנו
בְּזִכְרוֹנוֹת טוֹבִים
שֶׁלֹּא יֶחְסַר לִנו שׁוּם דָּבָר מִכםָ
שרון, כלתה:
חפץ מעבר
לפני שש שנים ישבתי לכתוב את עבודת השורשים שלי הבת שלי, בימים שהחיים בקיבוץ היו פשוטים מאוד וצלחנו לזכור יותר ממשימה אחת.
חפץ מעבר היה פרק בעבודת השורשים ושחשבתי איזה חפץ יקבל את המקום נמשכתי לשעון המיוחד שהיה לפסי ורפי בבית.
זה היה שעון עץ מיוחד כל כך עם סיפור מעניין
וכך הוא נכנס לעבודת השורשים.
השעון שאתם רואים כאן הגיע למשפחה ממרוקו ,כאשר רפי עלה לארץ, ככה האגדה מספרת והמיקום שלו היה בממ"ד הוא היה תלוי הקיר ושם הוא היה גם בשבת השחורה.
הבית של פסי השרף מהיסוד כמו הרבה בתים בבארי, בבית של פסי נרצחו 13 אנשים יקרים ואהובים בניהם פסי, אחותה חנה, בעלה זיזי ובנם טל.
השעון שהיה בממ"ד היה מפויח ושרוף מהיסוד. באחד הביקורים בבית של פסי אספתי את השעון שהיה שבור והרוס, משהו מגנט אותי לשעון שוב ...
הימים חלפו והדרכים שלנו הצטלבו כמו שקורה הרבה אחרי השבעה באוקטובר פגשנו אנשים שמייצגים את כל הטוב של העם הזה, נתינה מתוך ערכים ורצון עז לעשות טוב.
האדרכלית שירז סולומון שעזרה לנו בתכנון הבית לחצרים חיברה אותנו לפרויקט המרגש הזה ולקחה את השעון לקוסמות טל ושונית.
הזמן חלף והאמת שכבר שכחנו שהשעון שם עד יום אחד קיבלנו טלפון השעון מוכן
והנה התוצאה כאן.
לא תיארנו ולא פיללנו שנראה את השעון קם לתחייה מחודש ויפה
עם זיכרון שנמצא בליבו של השעון באזור המחוגים.
שהוא מאוד סימבולי לחיים
זיכרון למה שקה למה שארע זיכרון שנישא אותו בלבלנו לעד
זכרון של געגוע עמוק לאנשים אהובים שאינם כאן איתו.
ואתן בנות תודה שהחייתן את השעון, תודה שהיתם שם עבורנו כשאנחנו כלל לא הינו אנחנו
תודה על יצירת זכרון שמשלב את העבר עם העתיד זכרון נוכח לעולמי עד.
תודה ששוב הראתן לנו את הטוב שיש באזרח
הטוב עוד כאן
והוא ישאר
וידליק את האור
ויתן לנו להמשיך להתחזק ולהמשיך לרדוף אחרי הזמן
שרון, כלתה:
ואם...
בשנתיים האחרונות יש המון מחשבות של ואם..
ואם ששוהם ושנהב יצאו בבוקר לראות את הטילים המחבלים היו שם כבר ...
ואם שי היה יוצא להביא עוד תחמושת ..
ואם הורים שלי היו באים כפי שרצו והיו ישנים אצל יונה, האם הם היו מצילים אותה? או נרצחים כמוה?
ואם היית שומעת את ההקלטה של השכנה שלי שזעקה לעזרה, מה הית עושה אחרת?
ואם הם היו פותחים את דלת הממ"ד?
ואם הטנק לא היה יורה על הבית של פסי?
ואם
כבר שנתיים שהמחשבות האלו מקננות בראש
מה היית יכולה לעשות אחרת?
והשאלה שלא מרפה
ואם באחת מהפעמים שהם ניסו לפתוח לנו את הדלת היתה נגמרת אחרת והם היו פותחים ..
הינו שורדים?
הינו חטופים? הינו עדיין שם?
איך שנתיים עוברות והם עדיין שם
מה עוד צריך לקרות כדי שהם כולם יחזרו כבר בעיסקה אחת !!
ואם..
ואם זה רק חלום רע ..
האם נתעורר ממנו?
צפי, בת דודה:
פסי הייתה בת דודתנו האהובה, אבל מעבר לקשר המשפחתי — היא הייתה גם חברה שלנו. אמא של פסי ואבא שלנו, ממשפחת שמולביץ', היו אחים. לאחר השואה אבא הגיע לארץ, כשהוא מאמין שאחותו נספתה.
רק כעבור כחמש עשרה שנים התגלה שהיא בחיים ונמצאת בארץ, והאחים התאחדו מחדש. מתוך האיחוד הזה נולדה משפחה גדולה, קרובה ואוהבת.
אנחנו, פסיה, ראובן, טובי וציפי, גדלנו יחד עם פסי, חנה אחותה ודני אחיה. את החופשות בילינו יחד, גדלנו זה לצד זו, והקשר בינינו הפך עם השנים למשפחתיות ולחברות אמיתית.
פסי הקימה משפחה לתפארת — ארבעה ילדים ועשרה נכדים, שהיו כל עולמה,
חיכינו לשנים שבהן נוכל להיפגש יותר, לטייל יחד וליהנות מהחיים. אך ב־7 באוקטובר הכול נגדע. פסי נרצחה בקיבוץ בארי. באותו יום נרצחה גם אחותה חנה יחד עם בעלה זיזי ובנם טל.
אנחנו, פסיה, ראובן, טובי וציפי, וכל משפחותינו, נמשיך לשאת את זכרה ואת הסיפור המשפחתי שלנו — סיפור של שבר, הישרדות, איחוד, אהבה וחברות
פסי, היית בת משפחה וחברה, ותישאר חלק מהלב שלנו לעד מתגעגעים, אוהבים וזוכרים.
יהי זכרך ברוך
טלי מנחם, חברה:
פסי, מזי ויונה האהובות והיקרות שלנו ❣️
כשאנחנו חושבים עליכן, הלב מתמלא מיד בגעגוע, באור, בנתינה ובחברות הטהורה שהבאתן לחיינו.
פסי האהובה והיקרה לנו, שבזכותה זכינו להכיר את מזי ויונה המדהימות, חיברה בין כולנו בחוטים של אהבה שאין שנייה לה.
זכינו לצעוד איתכן בשבילים, לטייל, לפטפט שעות, לשיר מגרון ניחר ולרקוד מכל הלב. השמחה, והחיות שלכן היו וימשיכו להיות חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.
גם מתוך הכאב והגעגוע העז, אנחנו בוחרים לנצור את הצלילים, הצעדים והזיכרונות המתוקים שהשארתן לנו.
השיר שלכן לא פסק. הוא ממשיך להדהד בכל דרך שנעשה, בכל מפגש ובכל רגע של שמחה.
אנחנו מבטיחים להמשיך לחייך, לשיר, לרקוד ולבחור בחיים, בדיוק כפי שהייתן רוצות. הזיכרון שלכן הוא מגדלור של אור, אהבה ותקווה עבורנו, לעד.❤️
אוהבים וזוכרים תמיד,
טלי ומנחם ניניו מבאר יעקב
וכל החברים המתגעגעים ❤️
כרמי הרשקוביץ:
פסי.
חברה, אחות, אמא, סבתא וחמות
ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה,
שקצרה היריעה מלהלל ולשבח.
פסי ואני היינו חברות ילדות, גדלנו במגדיאל.
חברות כזו של פעם, אמיתית מאז ולתמיד.
מסלולי חיינו היו זהים לאורך כל הדרך,
גם אם היו לעיתים באפיקים שונים, אך לרוב זהים ומקבילים.
פסי.
אשת שיחה וכתף לעיתים לבכות עליה,
כתף שידעה לספוג לתוכה את דמעותינו.
פטפטנו אל תוך הלילה, שיחות נפש,
התייעצויות, בדיחות וצפייה בסרטים,
פסי התאלמנה בסוכות ונרצחה בשמחת תורה.
ואני התאלמנתי אחריה בארבעה חודשים,
וחזרנו למפגשים כמו בילדות,
בבארי ישנתי בצד של רפי ופסי בצד שלה,
ישנו אחת אצל השנייה, ולעיתים אצל חנה,
חנה היתה חלק בלתי נפרד מאיתנו
והיתה אחות וחברה לפסי,
הן דאגו אחת לשנייה,
עליהן נאמר "בחייהן ובמותן לא נפרדו"
ושתיהן דאגו גם לדני אחיהם שיהיה לו טוב
ולרגע לא שכחו אותו.
תכננו תוכניות – פסי אהבה מאד את החיים,
שהרי החיים מבחינתה היו מתנה גדולה בהם ידעה
לשזור אומנות לתפארת, אבל איך אומרים אצלנו
"תוכניות לחוד ומציאות שלא חלמנו עליה, לחוד".
בחנוכה 2022 נפגשנו להדלקת נר שמיני
כל החברים שלנו מהילדות הגיעו
וסיפרת על המשפחה שלך
ועד כמה את גאה בכולם.
סיפרת על החלום שלך לראות את כל המשפחה
שהיתה מקור גאוותך מאוחדת ביחד
סביב השולחן בשבתות וחגים.
מי תאר לעצמו שזה יהיה המפגש האחרון שלך עם כל החברים.
בביקורי האחרון אצלך, שמעתי דפיקות של פטיש מתחת
למיטה ואמרת לי "זה שום דבר, אני אשמור עלייך,
זה בוודאי מהקפיצים של המיטה, או המזרון ואולי המקרר".
את מדברת ואני חושבת איך אני בורחת בשעה 03:00
לפנות בוקר הביתה.
למחרת כולם צחקו ממני "הפחדנית".
ולימים אכן לא הגעתי יותר לקיבוץ.
יום אחד החליטה לשפץ את פינת האוכל ובשל גודלה
נקראה ביום הארור ההוא "חדר האוכל של קיבוץ בארי"
בו הוחזקו בני הערובה ע"י הנוחב'ות
ושם פסי, חנה, זיזי וטל נרצחו ביחד עם עוד בני ערובה.
באותה שבת ארורה פסי ואני שוחחנו בטלפון
וכבר באזעקה הראשונה ביקשתי
שתבוא עם כל המשפחה אליי כל עוד הם יכולים
לצאת מהקיבוץ ואמרה "שאין אפשרות כי יתכן ויש חדירה".
השעה 12:09 פסי לא יכלה לענות לטלפון
על מסך הטלפון נותרה השורה "תודה, מזל שאת לא פה"
שעה 12:11 אני קוראת "הם ליד הבית שלי"
בשעה 13:03 ניתק הקשר שלנו.
תקשרתי עד כמה שניתן עם הילה ושרון
ולמרות שהבנתי מהן את המצב,
עדיין היתה בליבי תקווה.
וכל השאר היסטוריה ארורה.
פסי.
אני חייבת לך את חיי.
מאחר ובאותה השבת כל כך רצית שאבוא ואני הפחדנית,
התעקשתי וסירבתי לבוא ובסופו של דבר התרצת ואמרת לי,
"אז.... את חייבת לבוא ב- 27.10.2023
לקיבוץ פרלמנט העמק יגיעו".
והתחייבתי לבוא ואף רשמתי את התאריך ביומני.
פסי.
אני מצטערת מעומק ליבי שלא נתתי לך כבוד אחרון
ולא הייתי בלווייה שלך, של חנה, זיזי וטל
אתם בליבי כל העת.
לא יכולתי לשאת את הכאב ונסעתי להדר לסן דייגו
אחרי השבת השנייה לארבעה חודשים.
פסי אהובת לבבי.
כואב לי, עצוב לי וליבי נקרע ובוכה.
הלכת לבלי שוב חברתי בלב ובנפש.
כעת את שוכנת במרומים לצידו של אלוהים,
ביחד עם רפי שכה אהב אותך,
חנה, זיזי, טל, יונה, מזי וצולי.
וואוווו חבורה שכזאת.
תשמרי עלינו מלמעלה
ובמיוחד על משפחתך
האהובה והיקרה שתמשיך את דרכך
ותהיה מלוכדת תמיד.
נוחי על משכבך בשלום נשמה טהורה.
אשא אותך בליבי כל העת.
אוהבת אותך ואת כולם.
תמסרי לצולי את אהבתי ותגידי לו שהוא חסר לי ולכולנו.
פסי.
תודה לך על הזכות שנפלה בחלקי להיות חברה שלך מילדות.
חברת הנפש שלי, שהחברות בינינו חזקה מכל.
