רפאל (רפי) מורדו

רפי מורדו נולד בתל אביב ב-28 בנובמבר 1938, פחות משנה לפני מלחמת העולם השנייה, ועתיד לחיות חיים מורכבים מלאי תהפוכות. דובר אמת. לא פעם עד להכאיב. נדיב במעשים, חסכני במלים. 

אביו מנחם היה יליד האי קורפו ביוון, משם יצאה משפחתו להשמדה. אמו רוזה הייתה מאיטליה. על ילדותו סיפר מעט. היה ילד שובב, ובגיל שמונה כבר שילם על כך מחיר קשה: במהלך משחק ״ארץ אדמה״, משחק פופולרי באותן שנים, בו המשתתפים היו זורקים סכין או אולר אל האדמה כדי לסמן לעצמם שטחי אדמה, ניתז אולר בחזרה לעברו והוא איבד את עינו השמאלית. רפי סירב תמיד לרחם על עצמו והתגאה עד יומו האחרון כי למרות עינו האחת מעולם לא קיבל דו״ח תנועה. 

הוא אהב לנהוג. הוא היה השני מארבעה הילדים. אחותו רשלינה עדיין עימנו. אחיו הצעיר ויטו (חיים) נפל ב-1961 בפעילות הנח״ל המוצנח, ואותו מעולם לא שכח. רק באפריל האחרון כתב באתר חללי צה״ל: ״שנים עברו מאז הלכת, אבל דמותך חקוקה בליבי, אחי הקטן״. הצעירה במשפחה, רבקה, הייתה אולי האדם הקרוב ביותר אליו. יווניה של פעם באופיה - אישה יפה, מלאת חיים, וזורמת. מותה מסרטן ציער אותו מאוד. 

בגיל 14 או 15 הגיע לבארי לקבוצה של עליית הנוער. בקיבוץ מצא רפי בית שאותו לעולם לא עזב. היה נער יפה תואר שיהפוך לגבר מרשים. על שירותו הצבאי מיעט לספר, מלבד אנקדוטה אחת: באוהל טירונים בו התגורר ישן לצידו בחור בשם אריק איינשטיין, שנלקח משם ללהקה צבאית. רפי השתתף במלחמות ששת הימים ויום כיפור, ועל כך לא דיבר כלל. 

אחרי הצבא שב לקיבוץ ונשא לאישה את אתי, שהייתה בקבוצת עליית הנוער המקורית עימה הגיעה לקיבוץ. חיי הקיבוץ ומלאכת כפיים התאימו לרפי. עבד בתחילה במכונאות רכב, ואחר כך בדפוס בארי. הוא היה חרוץ, מוערך ואהב מאוד את העבודה. ידי הזהב שלו בנו מיטות וארונות להרבה מחברי הקיבוץ. בתוך שנים ספורות נולדו תמירה וספיר. מתמירה, שעדיין חיה בקיבוץ, זכה לשלושה נכדים - רועי, גיל ותומר - כשרועי ותומר עדיין חיים בקיבוץ. מגיל החי בגרמניה זכה גם לנינה - ווגה בת השש. ספיר עבר לארצות הברית, שם נולדות לו שתי בנות - אלכס וענבר. 

רפי ואתי היו נשואים שלושים שנה. נולדו להם שני ילדים: תמירה וספיר. רפי היה איש משפחה דואג ומסור. עבור קרוב או חבר עשה ככל יכולתו, אבל תמיד בדרכו הייחודית: וכחן, אומר את אשר על לבו. ״היה יכול לקום מארוחת צהריים, כדי להסיע מישהו שביקש עזרה״. הציר בין נאמנות לביקורתיות ניכר גם ביחסו לקיבוץ. מדי יום היה מתווכח על השלכות ההפרטה - מתלונן בלהט על התמורה שמקבלים החברים ממסים - אבל תמיד נותר איש בארי. הוא גם מעולם לא הוטרד מהמצב הביטחוני באזור. 

בשנותיו האחרונות סייעה לו מטפלתו, ציונה, תושבת נתיבות שאותה חיבב מאוד. בשנתו ה-85 רפי לא היה סיעודי, ותמיכתה בו התבטאה בכביסה ובחברה. והליכה לחדר אוכל, שם פגש מדי יום בדיוק ב-11:30 את תמירה. ציונה גם קיימה איתו את שיחת הטלפון האחרונה. סיפר לה ששכונת אשלים הותקפה ושמחבלים פרצו את הבית. רפי היה אדם ביקורתי ונוקשה, אך זה שיתייצב ראשון לצד אדם בצרה. חייו היו רצופים מערכות יחסים זוגיות ומשפחתיות מורכבות. בכולן מתוארת נוקשות לצד רכות וצורך עז בקרבה. הוא היה ביקורתי, אך גם מחויב בצורה חסרת גבולות לאחרים. חרוץ, עקשן, מוכשר ובעל ידי זהב. 

יהי זכרו ברוך.