שושנה כרסנטי

שושנה כרסנטי נולדה ב-30 בנובמבר 1937 בבואנוס איירס, בת ראשונה להוריה, בלומה ואפרים סמולביצ'יץ. כשהייתה בת ארבע, אמה נפטרה בלידה של אחותה הצעירה, רנה. המשפחה נקלעה למשבר. אביה של שושנה לא הצליח לתפקד, ושושנה נשלחה יחד עם אחותה הקטנה לבית יתומות יהודי בבואנוס איירס. בית היתומות היה מקום קר, מנוכר ועצוב. בכל חדר גרו 12 ילדות, בחדר האוכל הן אכלו ישובות על ספסלי עץ נוקשים. שושנה סיפרה שבגיל חמש היא הביטה לשמיים והבינה שהם ריקים, ריקים מאלוהים. את התובנה הזו נשאה בלבה מאז. 

נקודת האור היחידה היתה החופשות שאליהן יצאו מדי שנה בעיר קורדובה, שם חוו הילדות אושר וצחוק, ובמיוחד, זכרה שושנה, קטפו ואכלו פירות מתוקים. עבור שושנה, נקודת האור הנוספת הייתה רנה, אחותה הקטנה. אמן אמנם נפטרה באופן טרגי, אך רנה (רותי) הייתה ונותרה חברתה הקרובה ביותר של שושנה במהלך כל חייה, עד למותה של רנה לפני חמש שנים. 

בבית היתומות, רנה נהגה להגן על שושנה בכוח הזרוע למרות שהייתה קטנה ממנה. בהיותה רק בת 12 עזבה שושנה את בית היתומות והחלה לעבוד. היא הצטרפה לתנועת נוער יהודית, ובגיל 15 עלתה לארץ עם הסוכנות היהודית, השתלבה בפנימייה והחלה ללמוד עברית. בגיל 18 הגיעה לקיבוץ עין השלושה בצפון הנגב. שם פגשה את אלי כרסנטי ואיתו התחתנה. לבני הזוג נולדו שני ילדים, מעיינה ב-1958 ומוטי ב-1961, אולם כעבור כעשור הם התגרשו. אלי, בן 93, ניצל מהתופת בקיבוץ בארי. 

לאחר נישואיה למדה שושנה לתואר ראשון בחינוך במכללת אורנים, ובנוסף למדה אמנות במכון אבני. במהלך רוב שנותיה עבדה כמורה לאמנות בבית הספר היסודי בקיבוץ, עבודה שאהבה בכל לבה. היא אף ציירה בעצמה, ציורים בסגנון מופשט ופיגורטיבי שהוצגו לא פעם בתערוכות בתל אביב. הצייר יחזקאל שטרייכמן בא לצפות בציוריה, והאמן מנשה קדישמן מאוד אהב אותה. 

אהבתה השנייה של שושנה הייתה הקריאה. היא נהגה לשבת ולקרוא במשך שעות על גבי שעות - הטלוויזיה בבית לרוב לא פעלה. היא העדיפה ספרים שניתן ללמוד מהם משהו, ובעיקר ספרי עיון ואמנות. אחד האהובים עליה היה ספר בן 1,000 עמודים על פיקאסו. שושנה היתה אישה רחבת אופקים מכל בחינה. מלבד עברית דיברה ארבע שפות שלמדה בעצמה – צרפתית, אנגלית, ספרדית וגרמנית - ואפשר היה לדבר איתה על כל נושא בעולם, למעט פוליטיקה שממנה סלדה. 

לבארי הגיעה שושנה לפני שבע שנים כדי להיות קרובה למעיינה, בתה הבכורה, שנמצאת כרגע חטופה בעזה. מעיינה טיפלה בשושנה בעצמה; רק בשנתיים האחרונות באה אליה גם מטפלת לכמה שעות ביום. שושנה קיבלה חום ואהבה מחברי הקיבוץ המקסימים, שהעניקו לה מיום בואה תמיכה חברתית ורגשית. החברים ראו בה אישה עדינת נפש ונעימה, שצעדה בשבילי הקיבוץ כשחיוך נסוך על פניה. שושנה היתה פעילה במועדון הקשישים של בארי ונהנתה מאוד מההרצאות ומכל פעילות שהעשירה אותה והוסיפה על הידע שלה. 

במשך כל השנים המשיכה לצייר וליצור. בהודעה על התערוכה האחרונה שלה בגלריה בקיבוץ בארי נכתב: "בשבת תיפתח ׳כנף של פרפר׳, תערוכת ציורים של שושנה כרסנטי, המציגה את זיכרונותיה כילדה בבית יתומות יהודי בבואנוס איירס. כרסנטי צירפה לתערוכה מגילות של טקסטים, שבאחת מהן נכתב: 'בשעת ההשכמה הקרה והאפרורית, כשהייתה עדיין מנומנמת, הייתה רואה בעיניים עצומות חדר מוצף אורות ססגוניים. ידה השקופה הפכה לכנף פרפר זוהר'". 

שושנה נסכה תחושה של ביטחון על סובביה, וידעה להכיל היטב קשיים ומעקשים. אחד המשפטים שאפיינו אותה היו "אל תדאגו, הכל בסדר". כילדה שגדלה בבית יתומות בתנאים קשים, קיבלה בבגרותה  כל דבר בשמחה ובחיוך, לא חשבה שמגיע לה יותר. תמיד אמרה תודה, מעולם לא התלוננה. היא לא הייתה פוגעת בזבוב. היא הייתה צנועה וענווה. האור הגדול בחייה היה נכדיה: אלה, עמית ותמיר, ילדיה של מעיינה; ואופל, אלון וליהי, ילדיו של מוטי. בנוסף, היא זכתה לראות שבעה נינים, שהסבו לה אושר רב. היא הייתה סבתא פעילה ומעורבת, שותפה פעילה בגידול נכדיה. במיוחד אהבה ללמד אותם ולחלוק איתם את הידע הרב שלה. שושנה גידלה דורות של ילדים על אהבת האמנות ועל חשיבותה של היצירה, ואהבתה זו דבקה בהם ונשארה חרוטה בלבם. 

חבר ילדות של מוטי בנה סיפר לאחר השבת השחורה בבארי, שעד היום הוא שומר חנוכייה שיצר באחד משיעורי האמנות שהעבירה שושנה. היא ידעה להאציל מאהבתה לאמנות על אחרים, וגרמה לילדים ולאנשים בקרבתה לאהוב ולחקור אמנות וספרות. חייה המלאים של שושנה, שבמהלכם העניקה השראה ואהבה לרבים כל כך, מלמדים על תעצומות הנפש האדירים שלה ועל יכולתה לצמוח מתוך הקושי, להיות גם באפלה כנף פרפר זוהר. 

חייה של שושנה נגדעו באחת בקיבוץ שכה אהבה. היא תובא למנוחת עולמים בעין השלושה, באדמת הנגב שהייתה תבנית נוף חייה, תבנית נוף אהבתה. ההשראה שהאצילה עלינו, חיוכה המאיר, יישארו בלבנו תמיד. 

יהי זכרה ברוך.