שלומית, אמו:
היום, לפני 41 שנה הפכתי להיות אמא.
בחיים הקודמים הייתי מברכת אותך בווצאפ המשפחתי, מנסה לברור את מעלותיך ומידותיך כי שנאת שאשוויץ בך אבל מה לעשות שהיית הבן, האח, בן הזוג, האבא והחבר הכי טוב שיכולתי לבקש?
היה בך כל מה שרציתי שתהיה.
ובמקום זאת הלכנו לבית הקברות ושוב, בפעם האלף דמיינו איך אולי בכל זאת היית יכול להציל את עצמך אבל, שלא במקרה, בחרת להישאר במרפאת שיניים עד הכדור האחרון ולא להפקיר אף אחד מאחור.
שחר בן אהוב שלי
אני יודעת שלא מספיק אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך וכמה אני גאה במי שהיית כי זה היה מביך אותך.
אם אתה מסתכל עלינו מלמעלה אז קשה לנו בלעדייך. שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, ואני מתקשה להסתכל לאמת בפנים.
אוהבת ומתגעגעת כל כך ומתנחמת באחים המדהימים שלך, בעפרי, בלולי ונטי שאתה כל כך חסר להם אבל הם גאים בך!!!!
נמשיך לשמור על היחד שלנו ואתה איתנו כל הזמן, כל דקה, כל שניה.
שי, אחותו:
שחר
כבר 42 ימים שלא ראיתי אותך ולא שמעתי את קולך. בכל הימים האלה חוויתי הרבה דברים שמעולם לא חשבתי שאחווה וארגיש. לרוב אני שמחה וחיובית, וכבר 42 ימים שאני נאבקת בעצמי להמשיך להיות כזאת. להמשיך לחייך למרות כל מה שאני מרגישה- עצב עמוק, כעס, תסכול, אכזבה, תחושת החמצה ופספוס.
ההמשכיות שלך היא שנותנת לי כוח ואור בימים החשוכים האלה. כשאני רואה את לולי ונטי שמחים, צוחקים ושרים הלב שלי מתמלא. ואז אלולי החכמה והרגישה אומרת עלייך משהו שמרסק לי את הלב שוב. זה לא הוגן שילדה בת כמעט חמש וילד בן שנתיים צריכים להתמודד עם אובדן של אבא שהיה האבא הכי אוהב, מסור ורגיש שיש.
שחר, כבר הרבה שנים שאני שומעת מאמא ומעוד אנשים כמה אנחנו דומים בדרך שלנו.
כשהיית בשנת שירות הייתי בת שמונה, ומאז היה לי ברור שזה משהו שגם אני ארצה לעשות.
אנחנו דומים בזה שאנחנו עושים דברים עד הסוף, בין אם זה שנת שירות, צבא או לימודים- אנחנו מתרכזים בזה ונותנים את כל כולנו.
שנינו היינו מתוכננים וידענו איך החיים שלנו יראו ופתאום עם לכתך אני מרגישה שלראשונה בחיי אין לי תשובות. שהאדמה מתחת לרגליים שלי התמוטטה ואני צריכה לחשוב רק על היום הבא. וזה כל כך קשה כשאתה לא פה.
השארת עליי חותם ענקי והיית כל כך משמעותי עבורי. הרבה פעמים חשבתי לעצמי מה אתה חושב על נושאים מסוימים או מה היית עושה והייתי מתייעצת איתך. נהניתי להקשיב לך כשדיברנו על פוליטיקה, חברה, טיולים, על הקיבוץ וגם על מסעדות בתל אביב ובלונדון, על פרינדס ועל קופה ראשית. אפילו בכלכלה ניסית לעניין אותי אבל זה פחות הלך. בשנים האחרונות, מאז שהפכת לאבא, היו לנו שיחות גם על חינוך והרגשתי תמיד שיש לך את הדרך שלך לחנך ולגשת להורות. לא עשית דברים סתם, לא פעלת על אוטומט אלא עשית דברים מתוך כוונה מסוימת כשאתה מביא את הערכים שלך לידי ביטוי. היית איש משפחה של ממש, למדת את האבהות שלך, לאט לאט ידעת להתאים את עצמך לילדים (כשהבנת שהם המחליטים..) והיה לך חשוב להיות נוכח בחייהם , ואני מהצד הייתי מאוד גאה בזה.
אני מסתכלת על תמונות וסרטונים מהטרק שזכינו לעשות יחד בשוויץ לפני שלושה חודשים. טרק שבחיים לא הייתי יוצאת אליו עם מישהו שהוא לא אתם, האחים שלי. כמה חוויות יש לנו משם, כמה זה קירב בינינו. אני זוכרת בוקר שקמתי ממש לחוצה כי בלילה קראתי על המסלול של היום וכולם תיארו אותו כיום הכי קשה, עם הכי הרבה מעברי הרים וטיפוס פיזי. בכיתי בבוקר וניסיתי להסתיר את זה, כי לא רציתי שתתבאסו שאני משנה את התוכניות או שאני נוסעת לבד באוטובוס במקום ללכת, אבל אתם קלטתם. אני מסתכלת על ההתכתבות עם אמא באותו יום וככה כתבתי לה באותו בוקר: ״ בוקר טוב, היום אמור היה להיות יום מטורף מה שאמרתי לך שאדלג.. אבל שחר לא הרגיש עם זה בנוח והחלטנו לפצל את היום הזה לשני חלקים ולעשות עוד נסיעה ברכבת.. לי לא היה אכפת לעשות את היום בתחבורה ציבורית לבד אבל שחר התעקש שנפצל את היום ונהיה ביחד״. וככה היית איתי תמיד שחר, תמיד ידעתי איתך שדברים יסתדרו. אמרת לי להפסיק לקרוא סיפורי דרך של אנשים אחרים כי ידעת כמה זה מלחיץ אותי ואמרת לי שוב שאני יכולה לעבור הכל ושאתם פה לעזור לי אם אצטרך, אבל בכל זאת הלכת איתי ופיצלנו את היום. באמצע היום הבנתי שהמסלול לא באמת נוראי וניסינו עם הבקתה שוב לשנות את התאריכים אבל הם לא הסכימו, ואתה, וגם ירדן ועידו, לא נתתם לי הרגשה לא טובה לרגע (עד שהגענו בלית ברירה לעיירה הכי יקרה בשוויץ בערך ואני התבאסתי מהמחירים המוגזמים, אתם לעומתי החלטתם לעשות לימונדה מהלימון והלכנו להתפנק במלון ספא).
אני כל כך מתגעגעת אלייך
שבוע שעבר קיבלתי בדואר את אישור הזכאות שלי לתואר ראשון בחינוך לגיל הרך וכל כך הייתי רוצה שתהיה פה ותצחק עליי על הקורסים שלמדתי בתואר- סטודיו לציור, תנועה, מוזיקה, סיפורי אבות או גינה אקולוגית.
שחר, הנוכחות שלך כל כך חסרה לי. היית מנהיג בכל מקום שהגעת אליו. הכריזמטיות שלך, החוכמה, החתירה לצדק, המשמעות שנתת לדברים ולצד זאת החיוך והצחוק שכל כך אפיינו אותך ואי אפשר היה להתעלם מהנוכחות שלך. הבאת את עצמך לכל מקום שהייתי בו וזה משהו שתמיד הערצתי אותך עליו.
כמה הייתי רוצה שתהיה איתנו פה, שתגיד לנו מה אתה חושב על כל המצב הסיוטי שנקלענו אליו ומה אנחנו צריכים לעשות.
בכל התקופה הזאת אנחנו שומעים סיפורים עלייך- גם מאותו היום איך תפקדת בגבורה ובאומץ כשאתה עדיין נשאר אתה בתוך הדבר הזה, וגם מהחיים שלפני אותה שבת נוראית. וכל סיפור מרגש אותנו אבל לא מפתיע.
אתה באמת היית יוצא דופן בקשרים שהצלחת לקשור, ברגישות שלך ובייחודיות שלך.
השארת כל כך הרבה לבבות שבורים, מרוסקים.
איך הפסדנו אותך?
אתה כל כך חסר לי, אתה כל כך חסר לנו.. אפילו קעקוע עשינו לזכרך, אתה מאמין?
אני רוצה לסיים בהקדשה שכתבת לי על הספר ״כמעיין המתגבר״ שהבאת לי לפני שהתחלתי שנת שירות. זכרתי שהבאת לי את הספר הזה וזה הדבר הראשון שהוצאתי מהחדר שלי בקיבוץ כשהגעתי לשם שבוע שעבר.
״שיון, את יוצאת לדרך חדשה, לא תמיד סלולה, חמושה בחזון, בערכים ובאופי החזק שלך, אני מאחל לך שתמצאי את הדרך המתאימה לך, ואם לא- שתסללי אותה. שחר״.
אני אוהבת אותך ומודה על הזכות להיות אחותך הקטנה ושלקחת חלק כל כך משמעותי בסלילת הדרך שלי.
ירדן, איתי, שי ועידו, אחיו:
שחר אחינו הגדול והאהוב.
תמיד היינו גאים להיות אחים שלך, ואחרי השבוע האחרון אפילו יותר.
כל השבוע הגיעו אלינו המון אנשים שסיפרו עלייך, כמה נגעת בהם, כמה הם התרשמו ממך, כמה כנות ויושר היו בך, כמה טוב הקרנת לעולם.
סיפור הגבורה שלך בשעותייך האחרונות היוו מופת למי שאתה, לוחם עז ואמיץ ואדם שוחר שלום.
כל דבר שעשית עשית ללא פשרות והכי טוב שאפשר.
היית חבר טוב, בן למופת, סטודנט מצטיין, עובד ומנהל מסור, בן זוג מדהים ואב אוהב לילדיך המתוקים.
ניחנת בידע רב וברגישות רבה, חתרת לאמת ולטוב, לצדק ולדבר הנכון.
אבל בשבילנו קודם כל היית האח הטוב ביותר שיכולנו לקבל. השארת אחרייך אין ספור זיכרונות. כזה שמארגן לנו טיולים וטרקים בארץ ובעולם, רק לפני חודשיים חזרנו מטרק שהתחלנו לפני 6 שנים וחיכינו לסיים. תמיד נוסעים לראות שיטפונות במדבר, מטיילים בשבילי הארץ, פותרים את ה20 שאלות של הארץ בכל יום שישי שעכשיו כנראה כבר לא נשבור את השיא שלנו, הצחוקים והכיף עם הילדים, ההומור הפנימי שלנו, איך הבהלת את הילדים כל פעם כשליברפול או מכבי חיפה הבקיעו גול, דיבורים על ענייני השעה והעולם ובעיקר תמיד יכולנו לסמוך על המילה שלך ויכולנו להתייעץ איתך בכל נושא, תמיד היו לך את המילים הנכונות, את זווית הראייה השונה ואת החוכמה האדירה שלך.
היית מודל לחיקוי עבורנו ותמיד הסתכלנו עלייך בהערצה וכך גם עשרות הנערים מהקיבוץ כשהובלת את חוג הסיירים, שם ידעת להביא לידי ביטוי את הערכים שלך ואהבת הארץ ושביליה.
מרגישים בסרט רע ומחכים כבר שבוע להתעורר ממנו, אבל הבקרים רק מזכירים לנו את עצמת הכאב. הדמעות חונקות וקשה לנשום.
השארת אחרייך מורשת אדירה, של חברות, הקרבה, גבורה, צדק ואהבה.
בעוד כמה שעות נטמון את גופך האצילי באדמה רווית הדם של בארי, הבית שלנו.
אותה האדמה שבה נולדת וגדלת ושעליה נלחמת להגן עד שלא יכולת עוד.
הנשמה שלך, בעת שגופך יכוסה בעפר, היא תפרח עתה יותר מתמיד. היא חיה וקיימת בכל אותם אלפי אנשים בהם נגעת לאורך חייך, שלא יכלו לעמוד בקסם הזה שלך והתאהבו מייד, אין אחד שלא נשבה.
היא פורחת בילדיך המתוקים אלה ונטע.
שמור עלינו שחר, כפי שעשית עד היום, אנשים רבים חבים לך את חייהם.
ואנחנו נשמור על מה שבנית פה, על עפרי והילדים, על ההורים, על הלכידות בינינו שתמיד בלטה לכולם, על המורשת ועל האדמה.
אוהבים אותך כל כך, האחים שלך.
ירדן, איתי, שי ועידו, אחיו, באזכרה:
עברה שנה. שנה מאז אותו יום שחור. מאז אותו יום שהעברנו שעות בממד מוחזקים, קפואים ועושים הכל כדי לשרוד. רק לא לבכות, רק לא לחשוב על מה יכול לקרות לנו, מה יכול לקרות לשאר המשפחה, רק לא לדמיין מה יקרה כשהדלת תיפול, כשנברח מהחלון, שמשהו יתפוצץ. לאט לאט כל אחד מאיתנו חולץ. בהתחלה איתי, ואז שי ועידו , בדרך פגשנו את ירדן שעלה על אוטובוס החילוץ. הגענו לתל אביב בדרך לא דרך והעברנו שם את השעות כמו זומבים. לא קולטים מה עברנו ורק מחכים להתעורר מהסיוט הזה. עפרי, לולי ונטי הגיעו לפנות בוקר ואחרי כמה שעות ההורים הגיעו. כבר ידענו מה קורה בקיבוץ וכל מפגש כזה היה בגדר נס.
לפני שנה קיבלנו את החיים שלנו במתנה אבל אתה לא שחר והחיים שלנו לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. אנחנו לא נחזור להיות האנשים שהיינו וגם לא המשפחה שהיינו, לא אותו קיבוץ ולא אותה מדינה.
יומיים העברנו בתל אביב בלי לדעת מה איתך. לפעמים מעיזים לדבר על זה אבל בשקט. בעדינות. בלי לעורר את החרדות ובלי לתת מקום לפחדים שחלילה לא יתגשמו.
מתעסקים בלרדוף אחרי הילדים, קצת בלשתף מה קרה לנו אבל מפחדים לגעת במה שאנחנו יודעים שלא כדאי. שולחים אנשים לחפש אותך בקיבוץ, בבתי חולים אבל הכל על אוטומט.
קיבלנו את הבשורה ביום שני בערב. ידענו שנקבל איזושהי בשורה קשה והחלטנו להישאר ביחד ולעבור לצובה.
הימים עברו ובתוך החושך הגדול והסיוט שאנחנו לא מעכלים שהוא החיים שלנו נשארנו ביחד. במהלך היום נמצאים עם עוד אנשים בשבעה ובערב לא מוותרים על הזמן שלנו ביחד. חווים את כל הרגשות כי כשזה אנחנו אז מותר להרגיש הכל. בוכים, כועסים וגם קצת צוחקים ובעיקר מנסים לעכל את מה שקרה לנו ולעבור כל יום ביומו.
ביחד עברנו למלון בים המלח וגם אחרי שכל אחד עבר למקום שלו תמיד נשארנו ביחד וזה הדבר שהכי נותן לנו כוח במסע הזה. הנוכחות שלך תמיד איתנו והרוח שלך וכל מה שהיית כאדם ועבורנו תמיד חלק ממי שאנחנו. אתה בכל שניה איתנו. בארוחות, במפגשים, במשחקי יניב, בצחוקים עם הילדים, בטיולים, במסעדות, בשיחות על הקיבוץ, בהפגנות, בכל פעם שאנחנו בבית, בקיבוץ, בחגים ובסתם ישיבה על הספה והעלאת זיכרונות מהחיים הקודמים. המחשבה שלא יהיו לנו איתך יותר רגעים משותפים וכבר לא יהיו לנו זכרונות חדשים ביחד כמשפחה שלמה מרסקת לנו את הלב ואנחנו מסרבים להשלים עם זה.
היית האח המושלם. בכור בהוויה שלך, באופן בו הסתכלנו עלייך. היית מן מצפן אנושי שסימן לנו את הדרך הנכונה והערכית והכווין אותנו לשם, איש השיחה המושלם שהראש והלב מתמזגים באופן מעורר השראה במה שאתה אומר ועושה, מעודד אותנו ללכת בעקבות המטרות והחלומות שלנו ולא להיבהל מאתגרים. ותמיד התגאינו, ועדיין מתגאים להגיד שאנחנו אחים של שחר. אנחנו כל כך מתגעגעים לרגעים שלנו ביחד, לצחוק ממשהו שקשור לפרינדס, לבובה של לילה או לקופה ראשית, לטייל איתך במקומות הכי מיוחדים שרק אתה מכיר, לטוס לטרקים בחול אבל גם למצוא רגעי פינוק של מסעדה טובה או ספא, לראות אותך בתפקיד חייך- אבא- בצורה המושלמת.
כואב לנו כל כך על זה שלולי ונטי הפסידו את האבא הכי טוב בעולם שמקדיש את עצמו להם, שר ומנגן בשבילם, מספר סיפורים, מטייל, משתולל, מחבק ולא רוצה לפספס שום רגע של ביחד. היית מתפוצץ מגאווה לראות איזה ילדים מדהימים יש לך. נטי שהיה תינוק לפני שנה כבר ממש ילד עם דעות ורצונות וקורע אותנו מצחוק ולולי המדהימה והרגישה שממיסה לנו את הלב כל פעם מחדש בבגרות, ברגישות ובחוכמה שלה. הם כל כך מתגעגעים אלייך. אנחנו רואים אותך כל כך בבירור בהם ומבטיחים תמיד תמיד תמיד להיות איתם ועם עפרי.
שחר.. עברה שנה וכביכול החיים ממשיכים. שגרה, עבודה, משפחה, חברים, טיולים, מסעדות, טיסות. אפילו חזרנו לקיבוץ, לארוחות בחדר אוכל, לאירועים בדפוס שכל כך אהבת.. אנחנו צוחקים, שמחים, אוכלים, ישנים, מתפקדים. כביכול הכל רגיל אבל כלום לא רגיל. כל דבר שפעם היינו עושים על אוטומט בלי לחשוב יותר מדי מביא איתו המון קושי. בעיקר הרגעים המשפחתיים שלנו.. אתה כל כך כל כך חסר לנו בהווי המשפחתי. איך היית עף על זה שההורים גרים בשנקין, חברים של דני בסן שכל כך אהבת.. אפילו היינו במדבר בראש השנה ביחד שלושה ימים.. המקום האהוב עלייך.. איך אתה לא איתנו בזה? אתמול בפעם הראשונה היינו כולנו ביחד בקיבוץ, בבית. אפילו אחרי ארוחת ערב בחדר אוכל ישבנו בחוץ בגרנוליט ושתינו קפה והכל היה מושלם. כביכול. באיזשהו שלב עילם ישב איתנו ודיברנו על זה שבדיוק לפני שנה בשעה הזאת ישבתם כמה הורים במגרש משחקים ביחד עם הילדים ואתה רדפת אחרי נטע שרץ לכל מקום. זה היה כל כך מתבקש שתבוא לשבת איתנו, להגיד איזה משהו ולצחוק על הדרמטיות והלחץ שלי. היית צריך להיכנס לבית, לשכב על הספה (וכנראה גם להירדם) ולאכול עוגה ועוד אחת. היית צריך להיות פה. בכל שניה ביום החוסר שלך מורגש. אתה איתנו בכל נשימה שאנחנו נושמים ועם כל הרגשות החיוביים והדברים הטובים יש כל כך הרבה עצב, כעס ופספוס.
לא היית צריך למות. לא זה היה צריך להיות הסיפור שלך. לא רצית להיות גיבור אבל היית. ההקרבה שלך תיזכר לעד. חייהם של רבים כל כך ניצלו בזכותך.
אנחנו כל כך מתגעגעים אלייך ואוהבים אותך. לנצח.
עמרי שפרוני, חבר:
2600 מטר. האויר קריר והשמש נעימה. השביל הצר במגמת עלייה מתונה. הולכים עם קו הגובה הזה עד שנקיף את השלוחה. ההליכה נוחה. מסביב הכל ירוק, מתחתנו ואדי פתוח רחב שנחלי מים צלולים זורמים בתחתיתו, מעברו השני מתנשאת מעלינו פסגה סלעית מושלגת. זה הגראן-פרדיסו.
אני תופס פער מכולם ומתקדם בקצב ובשקט שעוזר לי לחשוב.
כמעט כל החבורה כאן הולכת יחד וכמעט הכל נורמלי.
ואתה אחי, נוכח בכל צעד, בכל מבט לנוף עוצר נשימה, בכל משפט שנאמר או רגע צחוק, בכל קפה בדרך או כוס בירה בסוף יום ההליכה.
יצאנו לטיול שלך אחי. לטיול שלנו. בלעדיך.
כן, שוח, לא כתבתי לך אף פעם, ובכלל אני לרוב כותב 'על' ולא 'אל', וגם מאז שבעה באוקטובר לא מדבר אל מי שכבר אינם, רק עליהם. אבל משהו בנפקדות הנוכחת כל-כך שלך בטיול הזה מביא אותי לרצות לדבר אליך, לדבר איתך, להרגיש אותך כאן איתנו.
אני יודע שהיית גאה בנו שהוצאנו את הטיול הזה למרות הכל. באופן מוזר גם זה בזכותך.
אתה כנסת אותנו בערב האחרון של חיינו הקודמים, ב-6 באוקטובר עם התכנית שכבר התבשלה אצלך בראש. אתה הובלת את השיחה, אתה הגדרת את הכיוון.
ועכשיו אנחנו פה בזכותך. לא יכולנו לאכזב אותך.
שתדע שגם זה שקלדי הצטרף הפעם זה בזכותך, ודווקא זה שגודארד לא יצא זה לא בזכותך, זה בגללך, כי אתה היחיד שהיה לו סיכוי לשכנע אותו.
הטיול שתוכנן אז יצא עכשיו. במקום איתך - לכבודך. לזכרך.
8 חברים וכולם איבדו משהו - משפחה, חברים, בית.
כולנו איבדנו את התמימות ואת העולם שהיה לפני שלא יחזור לעולם.
כולנו איבדנו אותך, ואת מלי ואת סבירסקי ועוד כל-כך כל-כך הרבה.
קשה להסביר כמה איבדנו ובכנות אחי, נדמה לי שאף אחד אף פעם לא יוכל להבין באמת. רק אנחנו נישאר תקועים עם זה.
אתה יודע אחי, יותר טוב מכולם, שטיול טוב זה לא רק המסלול והנופים, הרבה יותר מזה זה ההווי, החוויות המשותפת והסיפורים. ובאמת היה כייף שוח. נהננו, צחקנו, הקפצנו כדור כמו פעם, ושרנו שירים בדרך שרק אילון ושזר זוכרים בהם את המילים. הכל היה שם אחי, אבל הכל היה קצת אחרת.
אני לא מבין כלום בכדורגל, אבל דמיינתי שהיית קורא לזה "חור בהגנה". ככה הרגשתי. המשחק קורה אבל יש חור בהגנה דרכו העצב תוקף.
כדי שיהיה סיפור טוב כבר בהתחלה - השאירו לנו את את המזוודה בנתב"ג.
מבין אחי - מה הסיכוי שדווקא את המזוודה האחת שהבאנו לשמונה אנשים, ששמנו בה את כל הנעליים ואת כל מקלות ההליכה- דווקא היא לא תגיע?
פוקסי ניהל את הבירוקרטיה ואנחנו הלכנו לחפש בירה. לפחות נשתה משהו.
אתה חייב להודות שזה סיפור טוב!
אבל מה שהיה בו עוד יותר טוב זה שהוא נתן לנו משהו להתעסק בו ליום שלם, והעיסוק בזה וגם העצירה בדקטלון להשלמת הציוד עזרו לכולנו למסך ולטשטש את הסיבה שאנחנו כאן עכשיו ואת העובדה שאתה לא.
בדרך לכפרים בצפון עצרנו לצהריים.
היה דיבור על זה שצריך לעשות קניות של אוכל בסופר, אבל גם שכבר נהיה מאוחר ואי אפשר עוד להתעכב.
סטפן וקלדי ניהלו דיון של שעה מי ירדו לעשות קניות כשהשאר ימתינו ברכב ודאגו להודיע לכולם.
הוחלט על שלושה כדי שגם יבחרו טוב וגם יהיה מי שיקפיד שיוצאים בזמן - שזר, גיגי ופארה.
הגענו לסופר.
כולם ירדו.
ככה זה תמיד לא אחי?
אני ניצלתי את הזמן וישבתי בקפה בכניסה וקראתי ספר שלא רציתי לסחוב על הגב בטיול. אתה בטח היית נעלם ברגע הזה, הולך לאיזה טוריסט-אינפורמיישן ומופיע בחזרה בדיוק בזמן עם חיוך מרוצה של ניצחון ועם מפת סימון שבילים מתקפלת מנייר.
חשבתי על זה כי רק כשהגענו קלטנו שאף אחד לא הביא מפה.
אילון אמר שזה גם ככה מיותר ושאתה סתם אהבת את הפוזה, ואני אמרתי שזה לא נכון ושחייבים שיהיה, ושבסוף גם עם כל האפליקציות בעולם, אין תחליף למפת סימון שבילים.
כשהגענו לבקתה הראשונה הלכתי מיד לחפש מפת טיולים מנייר. מצאתי. הסתכלתי קצת ושמתי בתוך התיק. המפה לא נפתחה עוד, אבל נשארה איתי בתיק כל הטרק, יחד עם הספר שלא רציתי לסחוב.
אילון צדק - זה לא המפה אחי, זה אתה שאין לך תחליף.
כשהסתיימו כל המנהלות וככל שהעמקנו בהתקדמות עם המונית בתוך ואדיות מוריקים ושופעי מים, ההבנה החלה לחלחל. יחד עם נהרות המים הזורמים בסדרם הטבעי הגיעו גם הדמעות.
גם זה נורמלי אני אומר לעצמי - לבכות כשכואב. רק זה שאתה לא כאן זה לא נורמלי ולא טבעי בכלל.
אני מסתכל מחוץ לחלון המונית והכל נראה מסודר ושקט ונקי מידי. בתי הכפרים הפשוטים הבולטים מתוך סלעי הענק צמודים לנחלים ששוטפים במי הפשרת שלגים. אפילו הדשא קצוץ ביסודיות כאילו שיש סדר בעולם.
הפער בין המציאות שלנו לבין מציאות כאן שנשקפת מחוץ לחלון ערער אותי לגמרי - איך יתכן שזה מתקיים במקביל באותו עולם?!
עלתה בי מחשבה - נורמלי זה מה שנמצא בנורמה.
"לנרמל" משמעו להפוך דבר לשגור, לרגיל - להפוך אותו לנורמה.
כל כך הרבה מוות מסביב מנרמל את המוות והופך אותנו לאדישים אליו.
כל כך הרבה פחד והפחד הופך לנורמה, וגם הכאב הוא הנורמה שלנו, כל-כך נורמטיבי שכבר כמעט ואינני מרגיש אותו ביומיום.
אבל גם מה שאינני מרגיש משפיע עלי. החיים בכאב מתמשך כחלק משגרה נורמטיבית לא מאפשרים לפרוק את הכאב הזה, להתבונן ולהתמודד איתו. החיים בפחד מתמיד לא מאפשרים לדמיין מציאות אחרת מפחידה ומאיימת פחות. כל-כך הרבה מוות מסביב שקשה פשוט לחיות.
אתה מבין אחי? זה הנורמלי החדש שלנו. גם זה נורמלי וגם זה נורמלי רק שהנורמה השתבשה כל-כך.
אני יודע שאתה מבין כי עוד הרבה לפני השבת ההיא אתה הבנת את זה היטב - אסור להתרגל לאי צדק. אסור להתרגל לשפיכות דמים. אסור להתרגל לרוע ולכאב. גם ברגעים האחרונים שלך ידעת את זה. צעקת את זה.
אסור כי אפשר. אם לא היה אפשר להתרגל לזה, לא היה טעם לצעוק שאסור.
ותן לי להגיד לך משהו על ההתמודדות עם הכאב כי אתה כבר לא כאן לכאוב איתנו.
פמה צ׳ודרון כתבה שצריך "להקים אוהל בכאב" ולשהות בו בלי פחד. הכאב הוא חלק מהחיים, וההתמודדות איתו הכרחית ולא יעזור לטשטש או לברוח. להפך.
אני מודה בכנות שמרוב כאב על כל-כך הרבה שאיבדנו אני לא מסוגל לפתוח את האוהל הזה.
כאן, רחוק, בשבילך בלבד, אני מרגיש שיותר בטוח לי להקים אותו. הסביבה כאן משדרת פחות כאב ומוכיחה שיש מקום בו שאפשר להקים אוהל בביטחון.
שוח, אתה אהבת כל-כך את המדבר אז אתה תבין מה שאני הולך לכתוב עכשיו - אני חושב שכשפמה צ׳ודרון כתבה את מה שכתבה היא לא תיארה לעצמה שיכול להיות כל-כך הרבה כאב. היא לא ראתה את האוהל הקטן והרעוע הזה שניצב במרכזו של אפיק נחל צין תחת שמיים שחורים ביום חורף קודר.
לחשוב על הכל בבת אחת, להיות בתוך כל הכאב שמקיף אותנו - אף אוהל לא יעמוד בשיטפון הזה.
האמת אחי שעברו שבועיים מאז שחזרנו מהטיול אבל רק עכשיו אני מצליח לכתוב. החזרה לארץ הייתה קשה.
הייתה לי הזדמנות להיות קרוב אליך. בטבע, דרך החברים, דרך אותן בדיחות של חבורת בנים שלא מתיישנות כבר עשרים שנה. בלי הסחות דעת ובלי הפרעות. לשים בצד את כל הכאבים על כולם ועל המדינה ועל החטופים, ועל המציאות ולהתמקד בכאב האחד שמוקדש לך. להתמקד רק בחלק החסר שלך בפאזל. כי מרוב שחסרים בו חלקים אני כבר מאבד אחיזה בתמונה הגדולה והכל מטשטש.
כשחזרנו לארץ היה עוד הותר לפרסום. עוד מתח, עוד חרא שנזרק עלינו מממשלה שלא אכפת לה מכלום ושדרסה כל נורמה וערך שחשבנו שהוא ברור ומובן מאליו.
הפער בין הטבע הרחב, השקט והרגוע לבין המציאות בארץ היה כל-כך עמוק שלקח לי זמן להתעשת.
אבל אתה יודע מה? עכשיו אחרי שהתאוששתי, זה רק מדרבן אותי.
יש אפשרות למציאות אחרת - טובה יותר, כואבת פחות - זה מצב שיכול להתקיים.
הוא יכול להתקיים גם כאן בלי שלג ונחלים וירוק וחדי קרן.
אם לא ננרמל את הפחד, את הכאב, את המוות, את המלחמה יש אפשרות שנצא מזה. אם לא ננרמל את השחיתות והרוע וחוסר האחריות, אם נלחם בהם גם עד הכדור האחרון - בדיוק כמוך - זה אפשרי. אני יודע. גם אתה ידעת ונלחמת.
עכשיו זה עלינו.
גיורא יחזקאל, חבר:
בעוד יומיים זה קורה
אנחנו יוצאים לטייל שוב, איזה כיף, אז למה אני לא מפסיק לבכות…
עברנו מסדר ציוד של סטפן
אילון השלים את המסלול
עומרי ושזר מצאו מקום לישון
לפוקסי יש את התיק הכי קל
פארה עשה לנו קניות
גודארד לא יגיע, יש לו סיבות טובות
אפילו קלדי בא
אין אחד שיודע את כל הטיול, כל אחד אחראי על משהו
אתה רואה, כולנו ביחד מצליחים לעשות את מה שאתה היית עושה בשבילנו לבד
אמא שלך הביאה לי עוגה לטיול
טסים לאלפים האיטלקיים
ואוווו מטורף…
ואתה לא בא, אתה לא פה
וכל ערב אני מתרגש ואז מתחיל לבכות
כשנתחיל ללכת אולי רק אז נבין שאתה באמת כבר לא פה
זה בשבילנו
זה בשבילך
אבל בלעדיך
שוח
מיכל אנגל גורפינקל, חברה:
יום חמישי אחד לפני שלוש שנים, שחר מתקשר ואומר שסיים פגישות מוקדם, ומה אני אומרת, שנעשה סיבוב בוסתנים לקטוף תאנים.
כמובן שסגרתי הכל ויצאתי להרפתקה עם שחר, כי זה תמיד היה רעיון טוב.
היה לנו צהריים בהם הכרתי את כל הבוסתנים באזור, שמעתי על ההיסטוריה שלהם, איפה התאנים הכי טעימות, מתי שיקמו איזה בוסתן, ומאיפה היא הנביט תאנים כדי להציל איזה עץ.
יצאנו משם עם כמות מסחרית של תאנים. שחר הכין ריבה, אנחנו הכנו פאי. ונראה לי שלא רק אצלי, עץ תאנה תמיד יזכיר את שחר.
