שמוליק וייס
שמוליק נולד ב-5 בנובמבר 1957 בפתח תקווה לאברהם ז"ל וללאה וייס תבדל"א, אח צעיר לאריאלה. אביו עלה ארצה מרומניה, לאחר שרוב בני משפחתו נספו בשואה. שמוליק גדל בבית צנוע. כבר בנעוריו ניכרה בו התשוקה הבוערת לכלי רכב, והוא וחברו שלומי נסעו בטוסטוסים עד שהטוסטוס של שמוליק נגנב - לרווחת הוריו.
הוא התגייס לנח"ל המוצנח (המ"כ שלו היה בני גנץ) והצטרף לגרעין חי-עד, שהתיישב בקיבוץ גילגל בבקעה, בערבות הירדן. שם הכיר את יהודית. הם הפכו לזוג, נישאו והביאו לעולם את הבת הבכורה, הגר. כשהגר הייתה כבת שנה עזבו שמוליק ויהודית את גילגל ועברו לקיבוץ ארז שבשער הנגב. בתקופה זו נולד אסף ולמשפחה הצטרף אבישי, אחיה הצעיר של יהודית. שמוליק עבד בפלחה, אך חלום חייו היה ללמוד ולעבוד במוסך כמכונאי רכב. קיבוץ ארז לא נענה לבקשתו, ושמוליק כמו שמוליק - עקשן, החלטי ומעשי מאוד - החליט לעזוב. יהודית הייתה גננת, בעלת מקצוע מבוקש בקיבוצים, והמשפחה עקרה לבארי, לאדמה האהובה הזאת במועצה אזורית אשכול, שאנו עומדים עליה ולא יודעים את נפשנו.
אחרי שנתיים שבהן חיו בבארי כשכירים, התקבלו לחברות. עם השנים נולדו עומר, דניאל ואוהד. בבארי הגשים שמוליק את חלומו, ובמשך שנים רבות עבד וניהל את המוסך של הקיבוץ. הוא אהב את העבודה, ותמיד היה מוכן לעזוב הכל אם מישהו היה צריך תיקון או עזרה בענייני הרכב. את אהבתו העזה לכלי רכב מכל סוג הנחיל גם לילדיו. בילדותם הרכיב אותם על הטרקטורון, אחר כך על הבאגי, ובסופו של דבר טיילו בג'יפ. שמוליק היה איש טכני, אהב לפרק ולהרכיב דברים, לרתך, לחתוך ולצבוע, ולימד גם את ילדיו לעשות זאת. הוא היה אספן של כלי רכב ישנים שאותם חלם לשפץ יום אחד, בפנסיה. "אוסף הגרוטאות של שמוליק" היה האוצר שלו, ולאיש אסור היה לגעת בו.
שמוליק היה סקרן וחקרן, והיו לו תחביבים ועיסוקים רבים. בביתם של שמוליק ויהודית התנגנה מוסיקה כל הזמן, ב"פול ווליום". הוא עצמו לא ניגן, למרות שרצה ללמוד, אבל אסף כלי נגינה והשקיע במערכות שמע הכי משוכללות שיש. בבית היו פסנתר וכלי נגינה, וכל הילדים מוזיקליים מאוד. שמוליק העז לחלום, וגם אם לא תמיד הגשים את חלומותיו, החלומות שלו הניעו משהו במציאות, יצרו קרקע פורה להיווצרות של דברים. את חלומותיו הגשים פעמים רבות באמצעות הילדים: הוא קנה גיטרה כי רצה ללמוד לנגן – ואז אסף התחיל לנגן עליה, ואחריו דניאל. וכך התחיל עוד הרבה דברים, כמו צורפות, אפייה בשמרים והכנת פיצות. לאחרונה רצה לגלף בעץ. הוא היה גם צלם מצוין, ותמיד היה לו ציוד צילום משובח. הייתה לו עין טובה בצילום, ומהר מאוד הפך לצלם הראשי במשפחה, וכך הטיולים זכורים לכולם דרך העיניים של שמוליק.
שמוליק ויהודית אהבו תיאטרון, היו להם מינויים קבועים בתיאטרון הקאמרי, הבימה ובית לסין, ומדי שבועיים-שלושה יצאו להצגה ובילוי עם חברים. כשההצגה הייתה טובה – קנו אחר כך כרטיסים לכל המשפחה.
שמוליק היה אדם בעל לב ענק. חייכן ומצחיק, חברותי, אוהב אדם וחי, ואהוב על כל מי שפגש אותו מהרגע הראשון. תמיד מוכן להתגייס, לעזור, להתנדב לכל משימה בכל שעה משעות היממה. אין אצל שמוליק "לא". מעולם לא פגע באדם, לא הרים קול, ידע לדבר עם כל אדם בגובה העיניים ועשה הכל כדי שלכולם יהיה טוב בסביבתו. כך גם חינך את ילדיו, להיות אנשים טובים בלי הרבה מלים. שמוליק אהב אנשים וידע לטפח קשרים עם בני המשפחה ועם חברים, כולל חברים מתקופת בית הספר. הוא היה מעין "דבק" לאנשים. בני הזוג היו חברים בכמה קבוצות טיולים שאיתם נסעו לטיולים בארץ ובחו"ל. החברות, ה"ביחד", היו חשובים לו יותר מהטיול עצמו. בצעירותו טייל ברגל, ובהמשך עם הטרקטורון והג'יפ. הוא אהב את ההתמודדות עם השטח. בשנים האחרונות הצטרף לטיולי אופניים בארץ ובחו"ל, והשתתף עם החבורה שלו במסעות אופניים לאורך הדנובה ולאורך הריין.
שמוליק היה אבא וסבא מעורב באופן יוצא דופן בחיי בני המשפחה. לו וליהודית חמישה נכדים: עמית, הדר, חושן, אביב וכפיר. החיבור שלו עם הנכדים היה באמצעות עשייה - משחק בנדנדה, טיול בג'יפ, טיול בעגלה כדי שיירדמו. שמוליק ויהודית היו נוכחים ומרכזיים בחיי המשפחה, תמיד נמצאים לעזור, לתמוך ולתת עצה בכל עניין. גם לאמו שמוליק דאג במסירות, הסיע אותה וטיפל בה בסבלנות אין קץ. הזוגיות של שמוליק ויהודית הייתה רוויה אהבה, הערכה, כבוד והכלה. שמוליק אהב לקנות לה מתנות ותכשיטים - כשם שהיה עקשן, כך היה גם רגשן. הזוגיות שלהם מהווה דוגמה והשראה. הם עשו הכל יחד, אי אפשר היה להפריד ביניהם. שניהם יחד נרתמו לעזור בכל מצב קושי של בן משפחה או חבר, במסירות יוצאת דופן. הם היו "יחידה של נתינה". ביתם היה מלא תמיד באנשים שהם לקחו תחת חסותם בחום ובנדיבות – שכירים בקיבוץ, חיילות ואחרים.
שמוליק היה "מענטש", ישר באופן קיצוני. אותנטי, בלי זיופים. כולם יודעים שאצל שמוליק אין "בולשיט", אין העמדת פנים. הוא גם לא סבל חוסר יושר אצל אחרים, אך אם נתקל בכך – התרחק מבלי לפגוע או להתעמת. כיבד כל אדם ולא פגע באיש. הוא לא היה דברן גדול. הוא הקשיב. בלי לקטוע, בלי להתערב, פשוט הקשיב. את אהבתו ואת אישיותו ביטא בתנועות, בשאלות קצרות וממוקדות ובעיקר – במעשים. שמוליק היה קיבוצניק בכל רמ"ח אבריו. ציוני בכל רמ"ח אבריו. הוא האמין בהתיישבות, הוא האמין בארץ.
שמוליק אהב את הארץ, אהב את בארי, ונרצח בעודו נלחם על בארי. ובארי מצידה - אהבה ועדיין אוהבת אותו.
יהי זכרו ברוך.
