תאיר בירה

תאיר, הבכורה, התגלתה כילדה חכמה במיוחד - "הגאון של המשפחה". דומה כי קיבלה את כל קשת הכישרונות כולם. הייתה הומנית והייתה ריאלית, ציירה וכתבה ושרה ולימדה את עצמה לנגן בגיטרה. עשתה חמש יחידות מתמטיקה אבל בחרה לסיים את התיכון במגמת אמנות. ילדה רגישה מאוד, עדינה, שלא מסוגלת לפגוע באיש, כזו שמבקשת סליחה גם כשצריכים לבקש סליחה ממנה. אחות גדולה ונוכחת. עוזרת בשיעורים, מתייעצת ונועצת, מחפשת קרבה, שרה קריוקי בימי שישי בסלון עם תהל. אחות שלא הטילה צל, אלא שפכה אור. טוב היה לצעוד לאורה וקל היה להחזיק ממנה. 

כשסיימה תיכון, החליטה ללכת לשנת שירות ובמסגרת ארגון נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) קיבלה אחריות על קליטתם של בני נוער מחבר העמים בכפר הנוער כדורי. הבת של העולה החדשה מארגנטינה הפכה לזו שמתווכת עבור נערות ונערים צעירים, חסרי שפה, את הישראליות ונוטעת בהם שורשים חדשים, משמשת אחות גדולה גם עבורם. שנה משמעותית. מעצבת. שנה שבה גילתה את יכולותיה. 

ב-2021 התגייסה לצבא, ושירתה בתפקיד מסווג כמש"קית אמל"ח במחנה צריפין. עשתה את תפקידה בהצטיינות, אבל בסיום השירות כבר רצתה הביתה. לא אל יחידת מגורים נפרדת בקיבוץ שהייתה זכאית לה מתוקף גילה, אלא אל יהב ותהל ואל ההורים. 

תהל בת ה-16 ותאיר בת ה-23 היו צעירות כל כך בהירצחן. עוד לא הספיקו לאסוף קורות חיים, לממש מעט מהאהבות הגדולות שליבן השופע קיווה להן. רק עמדו על קו הזינוק, מלאות בעתיד, וכבר נקטפו. גיל ההתבגרות מאופיין בצורך להתבדל ולהתרחק מההורים על מנת להצמיח כנפיים. הוא מלווה פעמים רבות בריחוק מההורים ובטריקת דלתות. אבל לא כך נהגו שלושת הילדים במשפחת בירה. כל מי שהיה קרוב למשפחה, ידע על הקשר המיוחד. ידע שכל אחד מבני המשפחה העדיף להיות עם המשפחה, מקום ראשון המשפחה. חמישה אנשים וכלב פונצ'ו אחד - שליווה את המשפחה 12 שנה ונרצח אף הוא - שהיו כרוכים ומלופפים אחד בשני. מקפידים על ארוחות משותפות, על טיולים משותפים, על שפה ועל הומור פנימיים. משפחה שכל אחד בה בשביל כולם וכולם בשביל אחד. ונותר אחד. 

שלושה חודשים לפני שהשמיים נפלו, נסעו יסמין ואורון לפורטוגל לטיול זוגי. געגועים לילדים דחפו אותם לעשות מעשה: הם נכנסו אל מקעקע מקומי וביקשו קעקוע משותף. כשסיימו, שלחו את הצילום לילדים. על זרועותיהם המושטות קדימה יכלו הילדים לקרוא את שמותיהם החרוטים בעור: תאיר, יהב, תהל. ביום שישי ה- 6.10.2023 יצאה המשפחה למסעדה ולסרט. גם חברתו של יהב הצטרפה. כשנפרדו פנו יסמין ואורון ושתי הבנות הביתה, ואילו יהב וחברתו פנו אל דירתו שבקיבוץ. 

בשבת, בשעה 10:58, נשמע אות החיים האחרון. תאיר צילצלה ליהב מהממ"ד. דרך הטלפון נשמעו צרחות, ירי, שקט ומלים בערבית. כעבור 11 יום זוהו בשטח שליד הקיבוץ גופותיהם כולם. 

רחל המשוררת כתבה בשיר שנקרא מֵתַי על המתים החיים, המתים שהמוות לעולם לא ינעץ בהם את סכינו החד. היא כתבה ממרחק השנים גם ליהב: "הם בלבד נותרו לי, רק בהם בלבד, לא ינעץ המוות סכינו החד. במפנה הדרך, בערוב היום, יקיפוני חרש, ילווני דום. ברית אמת היא לנו, קשר לא נפרד, רק אשר אבד לי – קנייני לעד". 

ליהב נשאר קניין רב. 

יהיה זכרה ברוך.